מָשָׁל הקקטוס - היזכרות בקצב הפנימי

אַחֲרָיּות / אגי משעול

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית

פּוֹרֵחַ הַיּוֹם

(לְיוֹם)

הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ

לא יָדוּעַ לִי

ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ

מִי יִרְאֶה?

מָשָׁל הקקטוס - היזכרות בקצב הפנימי

אַחֲרָיּות / אגי משעול

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית

פּוֹרֵחַ הַיּוֹם

(לְיוֹם)

הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ

לא יָדוּעַ לִי

ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ

מִי יִרְאֶה?

לפני שבוע פרח בגינתי פרח גדול ויפייפה, שלמרבה הפלא יצא מתוך קקטוס קטן ודי סתמי למראה. כמו בשיר של אגי משעול, הוא פרח ליום אחד בלבד ואז קמל, מזכיר לי את ארעיותם של החיים, את הישתנותם המפתיעה והבלתי פוסקת, ואת החסד והיופי המתגלים ברגע של נוכחות.

בהחלט הייתי זקוקה לתזכורת הזו. ככל שהחום גובר והקיץ פורס את כנפיו, מתגברת בתוכי תנועת המחשבות על העתיד כגלגלי רכבת מאיצה: צ'יק-צ'ק-צי'ק-צ'ק… תוכניות, החלטות, סדר עדיפויות… צ'יק-צ'ק-צי'ק-צ'ק… מנוע הקיטור מתחמם והעשן מכסה ומטשטש את ההווה… רגע אחד! – אומר לי הקקטוס – האטי את הקצב וראי מה יש לך כאן מתחת לאף. אם לֹא עכשיו, אֵימָתַי?

באופן קצת אבסורדי, דווקא המהירות והחיפזון להספיק עשויים לעכב אותנו מלממש את רצונותינו. הרבה פעמים אנחנו ממשיכים לרדוף אחר המטלה הבאה גם כשאין באמת צורך או חשק או כוח, גם כשהגוף מסמן תשישות וכאב. ובכל זאת אנחנו מתעלמים מהסימנים ומתקשים לעצור (או לפחות להאט) את הרכבת. אחת הסיבות לכך היא שאנו חיים בתרבות הישגית ותחרותית שבה התרגלנו למסרונים קצרים ותגובות מהירות, מבזקי חדשות, ספיד-דייט ו- fast food. מגיל צעיר אנו מפנימים ש time is money וש"כל הקודם- זוכה". מי שלא עומד בקצב של קריירה-זוגיות-משפחה נתפס כבטלן ועצלן במקרה הטוב, או חולה, מפגר או מופרע במקרה הפחות טוב.

 

בניגוד חריף לכל זאת, תראו את הקקטוס הזה: יושב לו שנה שלמה בעציץ, גוש דחוס וקוצני, טיפוס צנוע שלא מעורר הרבה עיניין ולא מתלונן כשאני שוכחת להשקות אותו. אדיש לסביבתו, הוא אינו ממהר לשום מקום. בתוך ליבתו הבשרנית הוא אוגר טיפה ועוד טיפה, אוֹצֵר חיוניות נסתרת מעין. כשהתנאים הפנימיים יבשילו, השעון שלו יצלצל והוא יצמיח מתוכו זנב מוזר ושעיר שילך ויתארך מיום ליום, עד שבוקר אחד הוא יִפָּתַח אל העולם במחזה מרהיב של יופי ועדינות. שכבות שכבות של עלי כותרת לבנים עם נגיעת ורוד, ענוגים כחצאית של רקדנית, ובאמצע הפרח מנהרה עמוקה ומתוקה מכוסה אבקנים זעירים: מנחה לחברתו הדבורה. זו הפעימה של הקקטוס הזה, ששמו אינו ידוע גם לי: פרח אחד ליום אחד פעם בשנה. זה כל מה שהיה צריך בשביל להתרבות ולשרוד עד היום.

 

הסופר מילן קונדרה כתב: "דרגת המהירות עומדת ביחס ישיר לעוצמת השיכחה" (ההנאה שבאיטיות בהוצאת זמורה ביתן) והייתי רוצה להוסיף מתוך חוויה אישית שגם דרגת ההאטה עומדת ביחס ישיר לעוצמת ההיזכרות. אני ממש יכולה להרגיש את זה בגוף כאשר אני מתרגלת נשימת אוג'יי – כלומר מזמינה את קצב הנשימה שלי להאט ולהעמיק בהדרגה. זה לא קורה מיד, אך אם אני חוזרת ומתמקדת בנשימה העמוקה אט-אט גם קצב המחשבות מאט וכל מערכות הגוף והנפש מסתנכרנות עם הנשימה. ואז אני נזכרת שאני חיה, שאני חשה, שאני אוהבת, שיש לי גוף, צרכים ורגשות. ואז אני פנויה לראות מה חשוב לי באמת ולקבל החלטות ללא דחיפות ולחץ, מתוך חיבור לקצב הפנימי שלי.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *