הרהורים אודות הזמן

פעם בא נזיר צעיר אל מורהו הנערץ ושאל אותו: "אדוני, כשאני מתרגל מדיטציה מחשבותיי נודדות אל העבר והעתיד. אני מתאמץ מאוד להישאר מרוכז בהווה ולא מצליח. איך אפשר להישאר נוכח בהווה כל הזמן?!המורה פרץ בצחוק גדול ולאחר שנרגע אמר: "אי אפשר להתרכז בהווה כל הזמן." הוא חיכה עוד רגע, משועשע מפניו המופתעות של הנזיר, לפני שהוסיף: "אפשר רק עכשיו".

הרהורים אודות הזמן

פעם בא נזיר צעיר אל מורהו הנערץ ושאל אותו: "אדוני, כשאני מתרגל מדיטציה מחשבותיי נודדות אל העבר והעתיד. אני מתאמץ מאוד להישאר מרוכז בהווה ולא מצליח. איך אפשר להישאר נוכח בהווה כל הזמן?! המורה פרץ בצחוק גדול ולאחר שנרגע אמר: "אי אפשר להתרכז בהווה כל הזמן." הוא חיכה עוד רגע, משועשע מפניו המופתעות של הנזיר, לפני שהוסיף: "אפשר רק עכשיו".

מהו זמן? האם זו המצאה אנושית שנועדה למדוד דברים או שישנו זמן אבסלוטי שקיים כיישות בפני עצמה? האם זמן הוא תנועה ושינוי או שאנו נעים ומשתנים עם הזמן/ בתוכו/ לצידו? שאלות כאלו ונוספות העסיקו אנשי רוח, מדענים וחוקרים בכל התקופות והתרבויות.

הפילוסוף היווני הרקליטוס, בן המאה החמישית לפנה"ס, דימה את הזמן לנהר זורם של אירועים ושינויים. אמירתו המפורסמת "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים" קובעת שבכל רגע ורגע המציאות משתנה, והזמן הוא בעצם תנועת ההשתנות הזו. לעומתו, הפילוסוף היווני זנון קבע שתנועת הזמן היא רק אשליה. הוא הדגים זאת דרך סיפור על אכילס והצב שערכו תחרות ריצה. אכילס רץ פי 10 מהר יותר מהצב, ולכן הוא עשה ג'סטה ונתן לצב להתחיל 10 מטרים לפניו. הם התחילו לרוץ, ובזמן שאכילס עבר בקלות את עשרת המטרים הראשונים שלו, הצב הלך לו לאיטו מטר אחד (ועדיין הוביל על אכילס במטר). אכילס התקדם מטר אחד נוסף, ובאותו הזמן הצב התקדם עוד 10 ס"מ (עדיין מוביל). אכילס ממשיך להתקדם, אך בעודו מתקדם עשרה סנטימטרים, הצב מתקדם עוד ס"מ אחד, וכן הלאה… אם לא הבנתם עדיין, לפי החוקיות הזו אכילס לעולם לא ישיג את הצב והמירוץ ימשך לנצח!

אני מודה שהחשיבה המתמטית איתגרה אותי עד לכדיי סדק בגולגולת, אך אם נתייחס לרמה הפילוסופית של הסיפור, הפרדוקס של זנון "מוכיח" שזמן ותנועה הם בעצם אשליה, ושאנו תופסים ומגדירים זמן, בדומה למירוץ, דרך השוואה יחסית ביני לבין האחר. או אם נרחיב את זה קצת: השוואה ביני לבין המשימות/ השעון/ הציפיות של החברה ממני או שלי מעצמי.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הקצב שלו או שלה, שזה הזמן הסובייקטיבי שלוקח לי להגיע ממקום למקום, ללמוד תנועה חדשה בשיעור יוגה, לכתוב פוסט, לעכל מזון או חוויה רגשית… אצלי באופן אישי, התהליכים לפעמים לוקחים יותר זמן מהסביבה שלי, או כך לפחות הרגשתי רוב חיי. האם זה אומר שאני איטית? האם האחרים סביבי הם מהירים? ומי קובע מהו הזמן האבסולוטי או הנכון שבו צריך להספיק דברים? (גם לך קרה פעם שבחרת מתכון "עוגה בעשר דקות" ולקח לך חצי שעה לפחות?…)     

בחברה שמקדשת מהירות, יעילות ו"חיסכון בזמן" לא פשוט להיות נאמנים לקצב ולזמן האישי שלנו, במיוחד אם אנחנו נוטים יותר להיות צב ולא אכילס. המזל שלי (ואולי זה לא רק מזל) הוא שבחרתי לעסוק בתחומים שבהם ההאטה היא תנועה רצויה ומבורכת. בתרגול יוגה ובטיפול נפשי מעוגן בגוף, ההזמנה "להוריד הילוך" מאפשרת להקשיב טוב יותר לעצמנו ולגופנו, לפרום הֶרְגֵּלִים ודפוסים בסבלנות ובעדינות, להעמיק קשב למה שנמצא תחתם, לגלות מי אני ומה מיטיב איתי.

אם יש משהו שלמדתי בשנים בהם אני מתרגלת, מלמדת ומטפלת, זה ש"לאט ומעט" יכול להביא לשינוי עמוק ובר-קיימא הרבה יותר משיטות האינסטנט, כדורי הפלא, חגורות הקסם וה- shock therapy למיניהם. מן הסתם, הייתי צריכה הרבה זמן כדיי להכיר, להוקיר ולכבד את הזמן שלי.

***

שמעתי אנשים ששבים מטיול ארוך בהודו מספרים בחיוך חולמני על ההמתנה הממושכת לאוטובוס או למנה במסעדה ועל תחושת החופש והקלות שהתלוותה לכך. הקצב השונה של המזרח הרחוק לא בהכרח מעיד על חברה פחות מפותחת, אלא על תפיסת עולם עמוקה ועתיקה שנותנת יותר חשיבות לרגע הווה מאשר לעתיד הפוטנציאלי, ואינה מתייחסת למוות כנקודת הסיום. בין אם נבחר להאמין בכך או נאמץ רק חלק מהפילוסופיה של המזרח, יש כאן הזמנה להשתחרר מהתפיסה שהזמן זורם, טס ואוזל, ואנו חייבים לחתור נגד הזרם בכל כוחנו, אחרת ניסחף או נטבע בנהר. במקום זה, נוכל להיות הנהר העצמו, להסכים לנוע ולהשתנות בקצב הפנימי שלנו, ללא השוואה וללא שְׁנִיּוּת. אם יש "זמן נכון" להתחיל לתרגל יוגה, ללכת לטיפול או לעשות שינוי בחיים הזמן הזה הוא תמיד ורק עכשיו.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *