סנכרון קצב לב-נשימה לשיפור החוסן הנפשי

בין אם חוויתם טראומה שנרשמה בגופכם ובין אם פשוט תרצו לשפר את החוסן הגופני והנפשי שלכם ולהתמודד טוב יותר עם תנודות החיים, היוגה יכולה להציע דרך לחזור ולהתחבר למקצבים הפנימיים של גופכם ולמצוא מחדש את הסנכרון בין הלב והנשימה ובין הגוף לנשמה. עכשיו זה אפילו קיבל תוקף מדעי, וכולי תקווה שהידע הזה יביא מזור וריפוי לכל מי זקוק וזקוקה לו.

סנכרון קצב לב-נשימה לשיפור החוסן הנפשי

בין אם חוויתם טראומה שנרשמה בגופכם ובין אם פשוט תרצו לשפר את החוסן הגופני והנפשי שלכם ולהתמודד טוב יותר עם תנודות החיים, היוגה יכולה להציע דרך לחזור ולהתחבר למקצבים הפנימיים של גופכם ולמצוא מחדש את הסנכרון בין הלב והנשימה ובין הגוף לנשמה. עכשיו זה אפילו קיבל תוקף מדעי, וכולי תקווה שהידע הזה יביא מזור וריפוי לכל מי זקוק וזקוקה לו.

"הבוקר הלכתי לשיעור יוגה. המורה דיברה על נשימה, עד קצה המקום שבו אפשר להכילה, ואז להבחין בקצה הזה. היא אמרה שאם אנו שמים לב לנשימה, אז אנחנו נמצאים בהווה, כי אי אפשר לנשום בעתיד או בעבר… יש תנוחות שמהוות עבורי טריגר, היו שתיים כאלו היום… הרגשתי התחלה של פאניקה, כאילו, 'אוי לא, זה חלק גוף שאני לא רוצה להרגיש.' אבל הייתי מסוגלת לעצור ופשוט לומר לעצמי, 'שימי לב שהחלק הזה בגופך מחזיק חוויות, ופשוט תשחררי. את לא חייבת להישאר שם, את לא חייבת לעזוב, פשוט תשתמשי בזה בתור מידע' … זה גרם לי לחשוב שאם אצליח לשים לב בלי לפחֵד, יהיה לי קל יותר להאמין בעצמי."

העדות המרגשת הזו תועדה על ידי ד"ר בסל ואן דר קולק בספרו "נרשם בגוף" , שלשמחתי הרבה תורגם השנה לעברית. ואן דר קולק הוא פסיכיאטר הולנדי-אמריקאי שהקדיש את חייו למחקר ולטיפול באנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טרואמטית (PTSD) וגילה את חשיבותו של החיבור לגוף בתהליך השיקום של מטופליו. התרגשתי מאוד לקרוא את הפרק שהוקדש למחקר על השפעותיה של היוגה על הבריאות והחוסן הנפשי, אף על פי שכבר הכרתי את חלק מההשפעות המיטיבות של תרגול היוגה מניסיוני האישי. יש משהו בלקבל אישור מדעי לחוויות האישיות שלי שפשוט "עושה לי את זה", אולי כי גדלתי בבית שכלתני ואינטלקטואלי שכזה…

אבל למדתי גם משהו חדש שאשמח לחלוק איתכם: בסוף שנות התשעים התגלה מדד ביולוגי חדש, שוֹנוּת קצב הלב (HRV- heart Rate Variability), שעוזר להעריך את איכות פעולת מערכת העצבים האוטונומית שלנו. למי שהתבלבל מהמשפט האחרון – אל חשש – תכף אסביר את המושגים האלו לאט וברור, אך קודם אגלה לכם את הפנץ' ליין: מסתבר שאנשים שיש להם את זה (שונות בריאה בקצב הלב ומערכת עצבים אוטונומית מאוזנת) מסוגלים להתמודד טוב יותר עם תסכולים ואכזבות, ויודעים להרגיע את עצמם ולווסת את דחפיהם ורגשותיהם. הרי בסוף של דבר, כולנו רוצות ורוצים להישאר קוּל ובתחושת שליטה גם כשהחיים מטלטלים אותנו קצת ולא לקחת הכל ללב… אז בואו נלמד איך מגיעים לזה.

מערכת העצבים האוטונומית היא בעצם מה שמפעיל את כל תפקודי הגוף שמחוץ לטווח המודעות והשליטה שלנו, כמו פעימת הלב, הנשימה, העיכול וההורמונים. ככזו היא חיונית מאוד להישרדותנו. יש למערכת האוטונומית שני ענפים: המערכת הסימפתטית, שגורמת לנו להיות אנרגטיים ומוכנים לפעולה, כמו לקפוץ לעמידת ידיים או לברוח ולהילחם בעת סכנה, והמערכת הפרא-סימפתטית שעוזרת לנו להאט את הקצב ולהירגע, לעכל מזון, להירדם בלילה ולחלום… החיים שלנו כל הזמן נעים בין שתי האיכויות העצביות האלו: מאמץ והרפיה, כיווץ ושחרור, עֵרות ושינה, שאיפה ונשיפה.

שונות קצב הלב מודדת את האיזון היחסי בין מערכות הסימפתטית והפרא-סימפתטית ואת סנכרון קצב הנשימה עם הלב. כשאנו שואפים אוויר לריאות, המערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה, מה שממריץ אותנו וגורם לעלייה בקצב הלב, וכשאנו נושפים מופעלת המערכת הפרא-סימפתטית שמאטה את קצב פעימות הלב. אולי זה נשמע מוזר אבל התנודות והשינויים בקצב הלב הם מצב בריא ונורמלי. אז בפעם הבאה שתתבאסו שמשהו השתנה לכם בלי שרציתם זכרו: שינוי = חיים. המצב היחיד שבו אין שינוי בקצב הלב הוא בשעות האחרונות שלפני המוות.

יש אנשים שחושבים שיוגה זה אומר לשבת בתנוחה אחת בלי לזוז ולשמור על רוגע תמידי, אבל האמת היא שביוגה כמו בחיים אנו נעים בין מתח להרפיה ובין נוחות לאי נוחות. עבורי המטרה בתרגול היוגה היא ללמוד להכיר ולקבל את השינויים שמתחוללים בנו, ולהכיל אותם עם הנשימה. אחד הכלים המשמעותיים ביותר שלמדתי בזכות היוגה הוא לעקוב אחר הנשימה שלי ולתאם בין התנועה לנשימה: הידיים עולות עם השאיפה ויורדות עם הנשיפה. עמוד השדרה מתארך עם השאיפה והחזה פונה ימינה עם הנשיפה… משהו בריתמוס הזה מאפשר לי להישאר בקשר עם עצמי המשתנה מרגע לרגע ולחוש שליטה ונוכחות בגוף.

*

לא תמיד יש סנכרון מושלם בחיינו. כשאנו נזכרים בחוויה מעציבה ומטלטלת, הנשימה שלנו מואצת והופכת לבלתי סדירה וכך גם קצב הלב. במצבים כאלו מופר הסנכרון בין הלב והנשימה באופן זמני. אבל ד"ר ואן דר קולק גילה שאצל נפגעי טרואמה ישנה פגיעה כרונית בתֹּאַם בין הלב לנשימה ושיש לכך השפעות קשות על החוסן הפיזי והנפשי שלהם. כך הוא הגיע אל היוגה, ופתח קבוצות ליוגה טיפולית המותאמות במיוחד לאנשים הסובלים מ- PTSD, אשר נחלו הצלחה רבה. כרופא שנחשף לסיפורים קשים, הוא גילה שגם מדדי שונות קצב הלב שלו אינם טובים במיוחד, והחל לתרגל יוגה בעצמו. הודות לכך הצליח לשפר את מידת סנכון קצב הלב-נשימה שלו. כך הוא מסכם את מחקריו והתנסויותיו ביוגה:

"מודעות לגוף משנה את תחושת הזמן. טראומה גורמת לך להרגיש כאילו את תקועה לנֶצח במצב של חוסר ישע ואימה. ביוגה לומדים שתחושות עולות לשיא, ואז צונחות. למשל, אם המורה מזמינה אותך להיכנס לתנוחה מאתגרת במיוחד, היא תעודד אותך פשוט להבחין בכל מתח, ותיעזר בזרימת הנשימה כדי לתזמן את מה שאת מרגישה: "נישאר בתנוחה הזו משך עשר נשימות." זה יעזור לך לצפות לסוף האי נוחות, ויחזק את יכולתך להתמודד עם מצוקה גופנית ורגשית. המודעות לכך שכל חוויה היא בת חלוף, משנה את הפרספקטיבה שלך על עצמך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *