חיסונים, חוסן והכלת הניגודים

שמחה וצער, יופי וכיעור, בריאות וחולי – אנחנו רגילים לתפוס את המציאות במושגים דיכוטומיים, כלומר לזהות בעולם ובעצמנו צמדי איכויות קוטביות ומנוגדות זו לזו, כשלרוב האחת רצויה ואת השניה היינו רוצים להעלים או לפחות להרחיק מאיתנו כמה שאפשר. חוכמת היוגה מציעה לנו לראות את צמדי הניגודים כבלתי נפרדים וללמוד להכיל את ה"גם וגם". האם גישה זו יכולה להועיל לטיפוח החוסן הגופני והנפשי שלנו?

חיסונים, חוסן והכלת הניגודים

שמחה וצער, יופי וכיעור, בריאות וחולי – אנחנו רגילים לתפוס את המציאות במושגים דיכוטומיים, כלומר לזהות בעולם ובעצמנו צמדי איכויות קוטביות ומנוגדות זו לזו, כשלרוב האחת רצויה ואת השניה היינו רוצים להעלים או לפחות להרחיק מאיתנו כמה שאפשר. חוכמת היוגה מציעה לנו לראות את צמדי הניגודים כבלתי נפרדים וללמוד להכיל את ה"גם וגם". האם גישה זו יכולה להועיל לטיפוח החוסן הגופני והנפשי שלנו?

בביקורי האחרון ביוון טיילנו בכפר קטן שתושביו מגדלי זיתים ורועי צאן, והוזמנו לשבת בחצר אחד הבתים ולהתכבד בקפה שחור וענבים טריים. המארחים שלנו היו ביישנים ושקטים תחילה, אך לאחר זמן-מה הם פצחו בשיחה סוערת ביוונית שהגיעה עד לידי צעקות רמות. תהיתי מה מסעיר אותם כל-כך תחת הגפן והתאנה באי יווני פסטורלי… התברר שנושא השיחה היה לא אחר מאשר החיסון נגד קורונה- בעד ונגד.

כשהתיישבתי לכתוב פוסט בנושא כה מסעיר ושנוי במחלוקת, החלטתי לקחת צעד אחורה ולהביט על נושא החיסונים והחוסן מנקודת מבט רחבה יותר. אין ספק שאנשים בני כל התרבויות עסוקים בשאלה מה מקנה ביטחון וחסינות מפני חולי וכאב – ולא מדובר רק על מגפת הקורונה. הרי לא משנה בני כמה אנחנו או איפה אנו גרים, כולנו נאלצים להתמודד לעיתים עם חוסר וודאות והפתעות לא רצויות, שינויים, אובדן, תיסכול, אכזבות… אז מה עוזר לנו להתמודד עם כל זה? ידוע שלתפיסה הפנימית שלנו יש תפקיד מכריע ביכולת ההתמודדות עם משברים. חישבו למשל על ילד בן חמש שנופל ומקבל שיפשוף בברך. כואב לו. הוא רואה דם וזה מפחיד אותו. הוא עדיין לא יודע שהכאב הזה עתיד לחלוף, שהדם יקרש, שהעור יגליד, שהוא יפול ויקום עוד הרבה פעמים בחייו, ושהוא ילמד לחבוש ולהרגיע את עצמו. אבל בגיל חמש ההכרה שלו עוד לא יכולה לתפוס את כל זה ולכן הנפילה נחווית עבורו כאירוע מאוד מפחיד ומערער ביטחון.

קל יחסית להתבונן על ילד, להבחין בהכרה המוגבלת שלו ולחוש כלפיו חמלה. מורכב יותר לנהוג כך כלפי עצמנו. בואו ננסה להביט על מצבים בהם התפיסה הפנימית שלנו עשויה להשפיע על תחושת הביטחון והחוסן שלנו. אפשר לבחור דווקא התמודדות קטנה יחסית, כמו אתגר של עמידה על רגל אחת: דמיינו עשרה אנשים בשיעור יוגה מתרגלים את תנוחת העץ ולכל אחד מהם יש "דיבור פנימי" של ההכרה. למשל: "יש! היום זה הצליח לי!" / "אוף, כולם פה יותר יציבים ממני" / "אוי, רק שאני לא אפול שוב" / "אני חייבת להצליח" / "נו… מתי כבר יסתיים התרגיל הזה?" וכן הלאה.

אז איך פועלת ההכרה שלנו?

קודם כל, אם מצאתם את עצמכם באחד המשפטים לעיל , נסו לא לשפוט ולהישאר חומלים וסקרנים כלפיי עצמכם. כל הדוגמאות הללו נובעות מתוך תפיסה שמשווה ומודדת את החוויה שלי ביחס לאחרים או ביחס לעצמי. האם הצלחתי או נכשלתי? האם אני אוהבת את התנוחה הזו או סולדת ממנה? האם אני טובה או גרועה יותר ממישהו? כך הורגלנו לחשוב ולתפוס את המציאות, והתפיסה הזו כל-כך מוטמעת בנו עד שלפעמים קשה בכלל לשים לב לקיומה. מי אני בכלל ללא ההגדרות של יותר / פחות מ- ? 

החכם היוגי פטנג'לי כותב: "התנוחה יציבה ונינוחה. (התנוחה) בהרפיית מאמץ ובהתלכדות עם האינסוף. כך – חסינות מפני צמדי הניגודים." (יוגה סוטרה של פטנג'לי, פרק שני, 46-48). כאשר "צמדי הניגודים" כמו יום ולילה, שמחה וצער, מלא וריק, נתפסים כשני דברים שונים ונבדלים – אז אפשר רק להצליח או להיכשל, לעמוד כמו פסל על רגל אחת או ליפול. עולם שיש בו רק שתי ברירות הוא צר ותובעני ויכול לעורר הרבה סבל. על פי הפילוסופיה של היוגה, הדרך לבנות חסינות מפני צמדי הניגודים היא לקבלם כבלתי נפרדים ולהכיל בתוכנו גם וגם. גם יציבות וגם נינוחות, גם הרפיית מאמץ כשהגעתי לקצה גבול היכולת שלי, וגם חיבור למשהו גדול ממני ואינסופי שנותן לי כוח להמשיך עוד קצת.

בתרגום מעשי: כשאני עומדת בתנוחת העץ, אחפש גם הרפיה של כף הרגל אל האדמה וגם צמיחה של עמוד השדרה והראש כלפי מעלה, גם נוכחות שקטה ויציבה וגם תנועה של רטט-חיים בקרסול, במפרק הירך, בלב. תפיסה של "גם וגם" מאפשרת לנו להפסיק למדוד את עצמנו בסרגל ההצלחה/כישלון ולהתחיל להתבונן תוך כדיי תנועה על כל מה שעולה בנו: התרגשות, פחד, קינאה, שמחה, שיעמום, כאב, סקרנות, התעלות… כן, כל זה (ועוד) יכולים להופיע בזמן שאני עומדת על רגל אחת ומחפשת איזון בין שמיים וארץ.

כשתחושות ורגשות לא נעימים מופיעים במהלך שיעור יוגה (או בחיים) אין זה אומר שמשהו לא בסדר איתכם. להפך! פרח צריך לקמול ולמות כדי שהזרעים ישתחררו ממנו ויולידו חיים חדשים. מי שלא חווה כאב מימיו – לא ידע מהו טעם העונג וההקלה. צמדי הניגודים שזורים אלה באלה. כמו שאיפה ונשיפה, ההפכים משלימים זה את זה ומאפשרים את מחזוריות החיים. כאשר נפסיק לנסות להימנע כל הזמן מכאב, כשלא נפחד לפחד ולא נתבייש בבושה כשהיא מופיעה, כשנרשה לעצמנו לפעמים להיות קצת פגיעים, חסרים, לא יודעים, כשנסכים לעשות בתוכנו מקום (במידת האפשר, בלי הצפה) לאותן תחושות לא נעימות – נתוודע אל האהבה, החמלה והכוחות הטמונים בנו ונטפח חוסן נפשי שלא יסולא בפז. במובן מסויים זה דומה לתהליך של חיסון פיזיולוגי. אם אנחנו מסכימים להכניס לגוף נגיף מחולל מחלה (אך מוחלש) הגוף שלנו מתחיל לפתח נוגדנים והמערכת החיסונית שלנו מתחזקת.

חשוב לי להבהיר שאינני מעודדת בשום פנים ואופן סיגוף עצמי או אמירות כמו "מה שלא הורג- מחשל". אני גם לא קוראת לכולם לרוץ ולקבל חיסון נגד קורונה. יש דרכים רבות לטפח חוסן ולכל אדם תימצא הדרך הנכונה והמותאמת עבורו. מניסיוני, תירגול יוגה הוא עוד דרך לחזק בהדרגה את מערכת החיסון שלנו – ללא שימוש באלכוהול ומחטים (מקסימום קצת כאבי שרירים בהתחלה). יוגה כפי שאני מבינה אותה, מפגישה אותנו עם אתגרים פיזיים ונפשיים, עוזרת לשפר את יכולת ההכלה וההתמודדות עם קשיים, ויש לה אלפי שנות ניסיון קליני מהודו ועד כאן. ממליצה בחום לא להאמין לי אלא לנסות ולחוות בעצמכם.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *