על השמיטה

השנה חלה בישראל שנת שמיטה, שבימי קדם חייבה את החקלאים אחת לשבע שנים לשמוט את המעדר והמגל מידיהם ולתת לאדמה שנה של מנוחה. השמיטה מוצגת בתורה כחוק סוציאלי שמאפשר לעניים לבוא וללקט מהשדות כאוות נפשם – רעיון מקסים בפני עצמו, אך זו ממש לא התועלת היחידה. מה כל כך גאוני ברעיון השמיטה ולמה היא נחוצה לנו היום יותר מאי פעם?

על השמיטה

השנה חלה בישראל שנת שמיטה, שבימי קדם חייבה את החקלאים אחת לשבע שנים לשמוט את המעדר והמגל מידיהם ולתת לאדמה שנה של מנוחה. השמיטה מוצגת בתורה כחוק סוציאלי שמאפשר לעניים לבוא וללקט מהשדות כאוות נפשם – רעיון מקסים בפני עצמו, אך זו ממש לא התועלת היחידה. מה כל כך גאוני ברעיון השמיטה ולמה היא נחוצה לנו היום יותר מאי פעם?

לא הייתי מגדירה את עצמי כיהודיה מאמינה, אבל יש כמה דברים שאני מאוד מעריכה ואוהבת במסורת היהודית. שנת שמיטה (שחלה השנה) היא אחת מהם. מלבד העזרה לאביונים, למעשה השמיטה יש משמעות רבה גם עבור איכות הסביבה: חידוש המשאבים וחומרי ההזנה שבקרקע, וגם עבור עובד האדמה הייגע שזוכה להשיב נפשו ולחדש כוחו בשנת השבתון. ברמה הרוחנית והערכית, שנת השמיטה שומרת עלינו מפני חמדנות וניצול יתר של האדמה ומזכירה לנו שאנחנו חלק מהטבע, משפיעים וגם מושפעים ותלויים, נותנים וגם מקבלים. כה חבל שבימנו המציאו כל מיניי "מעקפים כשרים" שמאפשרים להמשיך לעבד את האדמה ללא הפסקות אמיתיות ולתדלק אותה בדשנים מלאכותיים "כפיצוי" – הכל למען הגדלת הרווחים בטווח הקצר, ללא מחשבה על הנזקים המצטברים לסביבה ולעצמנו גם יחד. 

אז בנתיים, עד שנשנה את מדיניות משרד החקלאות, הכלכלה והבריאות, אני מציעה שנתחיל להחזיר את האיכות יקרת-הערך של השמיטה לחיינו הפרטיים. שמיטה היא תנועה שאפשר לתרגל בגוף ובנפש. זה מתחיל בהסכמה להתמסר לכוח הכבידה (גרביטציה). נסו זאת בעצמכם: קחו שאיפה עמוקה והרימו את הכתפיים כמה שאפשר לכיוון האוזניים, שהו כך כמה רגעים בעצירת נשימה – ואז בבת אחת תנו לנשיפה להשתחרר ועזבו את הכתפיים (מומלץ להוסיף קול אנחת-רווחה בסגנון חופשי). נו, איך זה מרגיש? אולי זה דומה לצורך שיש לנו לפעמים לעצור את הרכב בצד הדרך, לבטל את הפגישה, לדחות את ההגשה, להתעלם מהכלים המלוכלכים בכיור, להישפך על הספה, לסגור את הטלפון ולא להיות זמינה לאף אחד… במילים אחרות: פשוט לשמוט הכל ורק לנשום.

מתי ובאיזה תדירות אנחנו באמת נותנים לעצמנו להישמט: פעם בשבוע? כל שבע שנים? אחרי שהגענו לתשישות מוחלטת או חלינו? המילה שמיטה יכולה להיתפס בטעות כהִשְׁתַּמְּטוּת (עפ"י ויקיפדיה: התחמקות לא ראויה (ולעיתים מנוגדת לחוק) ממילוי חובה) – ולא כך הדבר! במהות השמיטה ישנה חמלה וכוונה להתחדשות ולהבראה. אפשר גם לראות זאת כך: מה שנכון לגבי מחזוריות האדמה מאז ומעולם נכון לגבי חיי האדם במאה העשרים ואחת: המשאבים שלנו מוגבלים. איננו יכולים רק לייצר ולפעול בעולם. על מנת להניב את פירות עשייתנו עלינו לחדול לעיתים מעשייה ולהתפנות למילוי מצברים. היכולת לקבל ראויה ונחוצה לא פחות מהיכולת לתת, אך בעולם שמעודד אותנו לתחרותיות והישגיות אנחנו מתחילים לאבד את הרשות הפנימית להיות בקבלה.

שמיטה מתרחשת תמיד לעבר האדמה – אותה אדמה שמספקת לנו הזנה ובסיס לנוח עליו. עם בוא הסתיו האדמה עצמה נחה לה, קשה ומיובשת, ומחכה לגשם שיבוא וירווה את צמאונה. כמוה, גם אני לפעמים משתרעת על מזרן היוגה פרקדן ומחכה שיבוא אליי הכוח או החשק להתחיל לזוז. אם הוא לא בא, יכול להופיע איזה קול פנימי ביקורתי שאומר "אל תחכי- תעשי!" או "אין לך זמן להתבטל ככה" ואם אני מקשיבה לקול הזה ומתרגלת "כי צריך" אסיים ברוב המקרים כמו שהתחלתי – מרוקנת ועייפה… אבל אם אני משקה את עצמי בטיפת חמלה ובטיפת סבלנות ומדמיינת שהאדמה היא אֵם טובה ומזינה שאפשר לנוח בחיקה, יש סיכוי שאתמסר לה, אולי אפילו אשקע בנימנום קצר, אולי אחר כך יהיה לי כוח וחשק לנוע ואפילו לאתגר את עצמי, ואולי השמיטה תהיה התירגול עצמו. כך או כך – אקבל את מה שאני צריכה כדיי להמשיך ולפעול בעולם חיונית ושמחה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *