ספקות ואהבות

גשם ראשון ירד על הרי ירושלים השבוע, מביא איתו ניחוח רענן ומפיח תקווה. ככה זה אחרי כל קיץ ישראלי ארוך לאין קץ, ובכל זאת אני מתרגשת כל פעם מחדש. אולי השנה, אחרי שעברנו גלי קורונה, ירי טילים ושריפת ענק, זה משמח במיוחד לפתוח חלון ולגלות שהבחוץ נעים ומבשר טוב, מרחיב לב ונחיריים, מזמין להושיט יד ולגעת.

ספקות ואהבות

גשם ראשון ירד על הרי ירושלים השבוע, מביא איתו ניחוח רענן ומפיח תקווה. ככה זה אחרי כל קיץ ישראלי ארוך לאין קץ, ובכל זאת אני מתרגשת כל פעם מחדש. אולי השנה, אחרי שעברנו גלי קורונה, ירי טילים ושריפת ענק, זה משמח במיוחד לפתוח חלון ולגלות שהבחוץ נעים ומבשר טוב, מרחיב לב ונחיריים, מזמין להושיט יד ולגעת.

למים יש כוח מרפא ומחייה לא רק ברמת החומר אלא גם ברוח ובנפש האדם. כנראה לא סתם מכנים אדם חמור סבר, נוקשה או בלתי יצירתי בתואר יבש או אומרים לו: "תזרום, אחי…". אותו אדם הוא לפעמים גם אני וגם את/ה. היובש אורב לכולנו מעבר לפינה בדמות שגרה שוחקת, עומס, אי-תנועה, הרגלים, תפיסות או דעות שהפכו מוצקות מידיי במשך השנים. ליהודה עמיחי יש שיר נפלא על כך:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב.  

זה גורם לי לתהות על דברים שאני תופסת כעובדה מוגמרת כמו: "ככה אני", "את זה אני לא אוהבת", "מקור הבעיה שלי הוא X" ו"רק ככה יהיה לי טוב"… סיפורים שכבר סיפרתי לעצמי יותר מידיי פעמים עד שהפכו לאמת בלתי מעורערת, כמו אדמה דרוכה ומהודקת שדבר לא חודר אליה.

יהודה עמיחי בגאונותו מציע לנו שתי דרכים לְתַחֵחַ את דחיסות-היתר של חיינו: ספקות ואהבות. ספק עבורי זה להחליף את סימני הקריאה בסימני שאלה: ככה אני? את זה אני תמיד ובהכרח לא אוהבת? כל תירגולי היוגה והקְשִׁיבוּת מבוססים על עקרון זה: לתת לעצמי רשות להיות לא-יודעת ולפגוש בפתיחות ובסקרנות את מה שחי בי עכשיו. אבל כשאני ניגשת לאימון היוגה מסתבר שזה בכלל לא פשוט לשהות באיזורים של אי וודאות, ועוד יותר קשה להרהר ולערער על מקומות שכבר הבנתי ופתרתי. פעם כשסבלתי מכאבי גב הבנתי שעליי להתחיל תרגול בתנוחות הרפיה בשכיבה כדיי להיטיב עם גופי ונפשי. האם זה עדיין מתאים לצרכים וליכולות שיש לי כעת? ומי אני ללא התנועות המוכרות-הזְהִירוֹת שהפנמתי לאורך הדרך, וללא הדימוי העצמי שלי כבעלת רגישוּת בגב התחתון? שינוי הרגלים הוא אתגר גדול מאוד, אבל עצם שאילת השאלה כבר מְתַחַחַת ומרככת את ההרגל ומאפשרת למשהו חדש להתחיל לחלחל.

ומה לגבי אהבה? איך היא עושה את העולם לתָחוּחַ? אני חושבת שלהטיל ספק ללא בסיס של אהבה זה כמו לנסות לחרוש אדמה דחוסה בלי להרטיב אותה קודם. שאלות קיומיות יכולות לטלטל מאוד את הנפש ואף להכאיב. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לערער על אמיתות חיינו בהיעדר תחושת אמון וביטחון בסיסי. בשביל זה בדיוק קיימת בעולם אהבה. זה מתחיל ממש בשנת החיים הראשונה שלנו, שבה המבט האוהב של הורינו מפיח בנו אומץ לצאת ולחקור את העולם הלא נודע, לזחול עד קצה השטיח, לפתוח מגירה… וזה ממשיך ביכולת לאהבה עצמית, בלהיות רכים וטובים כלפיי עצמנו גם ברגעי בלבול, קושי ומשבר. מותר לנו לא לדעת, מותר לנו לתהות ולטעות, מותר לנו להשתנות.

בעודי רושמת שורות אלו גשם קל מתחיל לתופף שוב בחלוני. האור בחוץ עמום ורך, שולי העננים פרומים. אני חושבת איך אדמת היער החרב קולטת אליה עכשיו את הטיפות ואיך האֵפֶר נשטף ומחלחל לאט בסדקים היבשים, מביא מינרלים מזינים אל הקרקע. אומרים שבאביב הקרוב תהיה כאן פריחה משגעת, ואני מרגישה שמשהו מתחיל להתרכך בי ולהיפתח כבר עכשיו.

3 תגובות

  1. לטם אהובתי , איך את כותבת, אני קוראת ועולות בי צמרמורת ודמעות . הדימוי של אהבה – מים המרטיבים את האדמה הקשה- המחשבות האוטומטיות והתבניות שלנו, כך מתאפשר חריש עמוק -טיפול, בניית יחסים, וכך מתאפשר שינוי וריפוי. אוהבת אותך המון

  2. לטם אהובה, מילותייך הן כמו טיפות מי- חכמה המרככות את הלב. ממש מרגישה את זה כעת. תודה לך ועליךלימור

  3. לטם יקרה, קוראת אותך ואת יהודה עמיחי כמה פעמים. מרגש. האפשרות להיות בתנועה של חקירה ובדיקה, מתוך רוחב הדעת. הדימויים עדינים ומאפשרים. תודה על המילים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *