גריעה של אור

יומן שעון חורף: השמש שוקעת בארבע ועשרים. בשש וחצי כבר ממש מתחשק לי לחדול מכל סוג של עבודה. בערך בתשע מתחילות להעצם לי העיניים, ובסביבות עשר, עשר וחצי גג, אני מפסיקה להילחם בזה ופורשת למיטה… הנה בדיוק בשביל זה המציאו את חנוכה (ואת קריסטמס, ועוד שלל קרנבלים וחגיגות-אור בתרבויות שונות) – שיחזיר לנו את האור ואת התקווה לימים ארוכים וחמימים יותר.

גריעה של אור

יומן שעון חורף: השמש שוקעת בארבע ועשרים. בשש וחצי כבר ממש מתחשק לי לחדול מכל סוג של עבודה. בערך בתשע מתחילות להעצם לי העיניים, ובסביבות עשר, עשר וחצי גג, אני מפסיקה להילחם בזה ופורשת למיטה… הנה בדיוק בשביל זה המציאו את חנוכה (ואת קריסטמס, ועוד שלל קרנבלים וחגיגות-אור בתרבויות שונות) – שיחזיר לנו את האור ואת התקווה לימים ארוכים וחמימים יותר.

הסמלים של אור וחושך חרוטים בתודעתנו כסמלים קוטביים ומנוגדים של טוב ורע, חיים ומוות, שמחה ואֵבֶל, רצוי ובזוי. כבר בגן למדנו לשיר "סורה חושך!" וליתר ביטחון גם לרקוע חזק ברגל או לירוק שלוש פעמים טפו-טפו-טפו כשעובר לידנו חתול שחור. ומאז המצאת החשמל אילצנו את היום להתארך והרגלנו את עֵינֵנוּ לשעות אור רבות, בלי קשר למחזורי השמש והעונות.   

אבל האם באמת היינו רוצים לגרש את החושך ולחיות בעולם של אור נצחי?

 

בפילוסופיה של תרבויות המזרח האור והחושך אינם נתפסים כשני מחנות שנלחמים זה בזה אלא כחלקים שווי ערך המרכיבים אחד שלם, כמו הסמל הסיני המפורסם יין-ייאנג המתאר שני כוחות מנוגדים המתקיימים בעת ובעונה אחת בכל מקום ובכל דבר. טבע הדברים הוא שאין יום בלי לילה ואין חיים בלי מוות. האחד מגדיר את השני ונותן לו משמעות. המתח בין הקטבים מאפשר קיום בריא, והשאיפה אינה לנצח ולכבוש צד אחד אלא לתת מקום לגם וגם ולמצוא את האיזון הנכון. גם ביוגה אנו מחפשים איזון בין אנרגיה זכרית המיוצגת על ידי השמש (אקטיבית, מחממת, מעוררת) לבין אנרגיה נקבית שמקושרת עם הירח (מקבלת, מקררת, מרגיעה). כאשר אחת מהן דומיננטית מידיי או חסרה נחווה בגוף ובנפש אי שקט וחרדה או כבדות וקריסה.

אל ראיית השלם על כל ניגודיו הגיעו לא רק חכמי המזרח אלא גם אנשי הפסיכולוגיה המערבית. הפסיכואנליטקאי קרל יונג תיאר בהרחבה את "הצל" -היפוכו של האור- שהוא ארכיטיפ של החלקים באישיות שלנו שלא התקבלו בברכה על ידי הסביבה ושהודחקו אל הלא-מודע. למשל, ילדה שלמדה ש"לא יפה" לכעוס ולהרים את הקול תדחיק את האגרסיביות שלה (ואולי גם את האסרטיביות) אל איזורי הצל, אך גם אם תסלוד מהם ותחוש שהם "לא שלה" הם ימשיכו לבעבע בתוכה במחשכים ולהסב לה סבל. יונג הציע שדרך תהליך הטיפול יוכל האדם להאיר את הצל שלו, לתת לו מקום בחייו המודעים ולקבל אותו כחלק אינטגרלי מאישיותו. בדוגמא של הילדה שכבר בגרה והפכה לאישה: דרך הכרת הצל שלה, היא תוכל להיות לא רק ילדה טובה-ירושלים אלא גם לבטא תוקפנות ועוצמה בעת הצורך, ולהפוך לאישה שלמה יותר.  

 

שנים מאוחר יותר, השתמש גם הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון בסמלי האור והחושך במשנתו כדיי להסביר את תפקידו של המטפל. הוא כותב כך:     

"במקום לנסות לזרוע אור בהיר, נבון, ידעני על בעיות מעורפלות, אני מציע שנזרה גריעה של אור- אלומה נוקבת של חושך: היפוכו של הזרקור… החשיכה תהיה מוחלטת כל כך שתגיע לכדי ריק מוחלט, זוהר. ובאופן הזה אם קיים עצם כלשהו, קלוש ככל שיהיה הוא יופיע בבהירות רבה, וכך אפשר יהיה לראות אור, ולו קלוש מאד בתנאי חשיכה מרביים." (מתוך "הרצאות ברזילאיות")

 

אם ביון ירשה לי לנסח זאת במילים שלי: לפעמים צריך דווקא לכבות את האור החזק כדיי להבחין בניצוץ החיים המהבהב. במיוחד כשאנו נמצאים באפלה פנימית, במשבר או בדכדוך, הדבר האחרון שהיינו רוצים זה שמישהו יכוון עלינו פנס ו"יִרְאֶה לנו" את החולשות. ובוודאי שגם תאורה מלאכותית רבת-עוצמה-ככל-שתהיה לא תוכל באמת להצית מחדש את האור בליבנו. אבל אם נוכל להסכים לחשכה ולשהות בה בסבלנות מבלי להיבהל, אט-אט יתגלו כוכבים מנצנצים בשמי נפשנו. האור תמיד נמצא שם, כמו פח שמן קטן שמסתתר בין חורבות המקדש, מחכה להתגלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *