על בּוֹרוֹת, נפילות ודרכי יציאה

מכירים את החוויה של "הנה שוב פעם זה קרה לי"? שוב הוא לא הבין אותי, שוב הם לא רואים אותי, שוב אני נפגעת מאותם דברים, שוב אני מפספסת את ההזדמנות… כולנו משחזרים במידה זו או אחרת חוויות שליליות (גם חיוביות, אגב. רק שבדרך כלל לא נעצור לשאול את עצמנו "למה שוב כיף לי ונעים?"). כשזה קורה, לפעמים מצטרפות לחגיגה גם תחושת קורבנות, חוסר אונים או אשמה.

על בּוֹרוֹת, נפילות ודרכי יציאה

מכירים את החוויה של "הנה שוב פעם זה קרה לי"? שוב הוא לא הבין אותי, שוב הם לא רואים אותי, שוב אני נפגעת מאותם דברים, שוב אני מפספסת את ההזדמנות… כולנו משחזרים במידה זו או אחרת חוויות שליליות. (גם חיוביות, אגב. רק שבדרך כלל לא נעצור לשאול את עצמנו "למה שוב כיף לי ונעים?"). כשזה קורה, לפעמים מצטרפות לחגיגה גם תחושת קורבנות, חוסר אונים או אשמה.

הנה טקסט מעניין שמדבר בדיוק על זה:

1. אני הולך ברחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד… אני חסר ישע.

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.

אבל אין זו אשמתי.

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב…

במדרכה יש בור עמוק.

אני רואה אותו.

אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.

עיני פקוחות.

אני יודע היכן אני.

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב .

במדרכה יש בור עמוק.

אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

(אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים/ ספר המתים והחיים הטיבטי)

אחרי שנופלים שוב ושוב לאותו הבור מתחילות להגיע שאלות כמו: איך נתתי לזה לקרות שוב? איך לא למדתי את הלקח? איך שוב חזרתי אחורה אחרי שכבר חשבתי שהתקדמתי הלאה? ואכן… אנחנו חיים בעולם של התקדמות מקצועית, טכנולוגיה מתקדמת, קידום מכירות ו"יאללה תתקדמו כבר!". כאשר אנו נופלים לבור – המשמעות איננה רק עצירת ההתקדמות המטאורית שלנו לעבר הגשמת יעדינו אלא גרוע מכך: נסיגה. איזו מילה מאיימת! כמה מפחיד להישמט מהמירוץ. כמה  בודד… כמו שמאיר שר: "העגלה נוסעת, אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שנתיים, והנה נשארת מאחור" (נשל הנחש/ מאיר אריאל). הטקסט הטיבטי מציע תהליך הדרגתי של הרחבת מודעות כך שנוכל להכיר את "הבורות שלנו" ולהימנע מליפול לתוכם. דרך טובה ויפה – אבל אני עוד תקועה (כמו רבים וטובים) בפרק השלישי: אני רואה את הבור אך נופלת לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל. עולה בי מחשבה בלתי נמנעת: זו אשמתי! איך שוב הגעתי למצב הזה? מבקרת המדינה שלי עובדת שעות נוספות… וכך, במו ידי אני חופרת בור נוסף: הוא בור האשמה. מה עושים עכשיו?

בואו נעצור פה לרגע להתבונן על המושגים התקדמות ונסיגה ולשאול מה טיבם והאם אפשר להסתכל עליהם אחרת. בפוסטים הקודמים כתבתי לא מעט על התפיסה של צמדי הניגודים כמו אור וחושך, שאיפה ונשיפה, ידיעה ואי-ידיעה. בגישה היוגית והמזרחית, הניגודים מרכיבים את השלם והשאיפה אינה שצד אחד יגבר על השני וינצח אותו, אלא שיישמר איזון בין האיכויות המנוגדות-משלימות. זוהי תפיסה של גם וגם במקום או-או. נשמע טוב סך הכל, לא? אם כך: האם אפשר לתת מקום גם לנסיגה בחיינו? שימו לב מה השאלה הזו מעוררת בכם… כשאני נתקלתי בשאלה הזו בפעם הראשונה עלה בי פחד גדול: ומה אם אני אף פעם לא אצא מזה? מה אם הנסיגה תשתלט על חיי לעולמי עד?! אבל החיים הוכיחו אחרת. טבע הדברים הוא שמה שעולה חייב גם לרדת, ומה שיורד עוד יעלה. חישבו על רץ באולימפיאדה שניצב על קו הזינוק רגע לפני יריית הפתיחה, כל כולו דרוך ומוכן לשעוט קדימה… אך בשבריר השנייה לפני שמזנק הוא דווקא נשען לאחור, אל הקרקע או אל מתקני המתכת הקבועים ברצפת האצטדיון. הנסיגה לאחור נותנת לו את הכוח ואת המנוף לדחוף עצמו קדימה. אותו תהליך מתרחש (קצת פחות בדרמתיות) בכל צעד שאנחנו עושים: הישענות אחורה אל העקב ואז דחיפה קדימה בעזרת הבהונות וכריות כף הרגל. כמו חץ וקשת, שתי התנועות – נסיגה והתקדמות – תלויות זו בזו, מאפשרות זו את זו ויוצרות ביחד יופי ושלמות.

אז לסיכום, אם הייתי יכולה להוסיף עוד פרק ל"אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" הייתי כותבת כך:

3.5 . אני הולכת באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק.

אני רואה אותו ושוב נופלת… כוחו של הרגל (לעזאזל!)

אני מזהה בתוכי את הקול הנוזף:

"את אשמה! לא למדת שום דבר!"

ואני מבינה שזה עוד בור – ובוחרת לצאת ממנו.

אבל אני עדיין נמצאת בבור הראשון (זה שבמדרכה)

והפעם איני ממהרת לצאת.

אני מרשה לעצמי להיות קצת בבור, להכיר אותו, לנוח בו…

הבור נהיה פחות עמוק ומפחיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *