על כוונה וקבלה

"יוגה היא אמנות של מערכות יחסים" – כך תיארה מורתי הנפלאה ציפי נגב את מלאכת התרגול בדרכה היפה והפיוטית. כשבע שנים עברו מאז סיימתי את קורס הוראת היוגה בהנחייתה – קורס שנגע כה עמוק ועיצב את דרכי מעבר למה שיכולתי לדמיין אז – והמשפט הזה עדיין מהדהד בי ומתגלה כל פעם בדרכים חדשות. לאחרונה הוא החל להתבהר לי בהקשר חדש: דרך 'האיכות הנשית' ו'האיכות הגברית' המתוארות בכתבי היוגה – אותם אני פוגשת בתרגול האישי שלי על המזרן ולמעשה גם בכל מערכות היחסים שיש לי בעולם.

על כוונה וקבלה

"יוגה היא אמנות של מערכות יחסים" – כך תיארה מורתי הנפלאה ציפי נגב את מלאכת התרגול בדרכה היפה והפיוטית. כשבע שנים עברו מאז סיימתי את קורס הוראת היוגה בהנחייתה – קורס שנגע כה עמוק ועיצב את דרכי מעבר למה שיכולתי לדמיין אז – והמשפט הזה עדיין מהדהד בי ומתגלה כל פעם בדרכים חדשות. לאחרונה הוא החל להתבהר לי בהקשר חדש: דרך 'האיכות הנשית' ו'האיכות הגברית' המתוארות בכתבי היוגה – אותם אני פוגשת בתרגול האישי שלי על המזרן ולמעשה גם בכל מערכות היחסים שיש לי בעולם.

אנסה להסביר זאת דרך דוגמה שוודאי מוכרת לכל מי שאי פעם חוותה התאהבות, או מה שנקרא בעברית מדוברת: קראש (crash). לשם החוויה אתאר זאת בלשון נקבה הטרוסקסואלית אך בהחלט אפשר לשנות את המגדר לפי העדפתך, וזה הסיפור: פגשת בחור, הוא מוצא חן בעינייך, נדמה לך שגם את מצאת חן בעיניו. הפגישה הסתיימה והחלה ההתלבטות: לשלוח לו הודעה? להרים טלפון? אולי לחכות שהוא ייצור איתי קשר? אולי רק ארמוז לו בקטנה שאני מעוניינת? אבל שלא יחשוב שאני כל-כך רוצה אותו… רגע, אל תתלהבי מהר מידיי. אולי הוא לא מתאים לי בכלל וזו רק משיכה מינית? ומי הבטיח לי שהוא באמת כזה מקסים ושווה את הסיכון לפתוח את הלב?

הדיאלוג הפנימי הזה מכיל (לפחות) שני קולות מנוגדים שמתקיימים בנו בעת ובעונה אחת: פעולה מול המתנה, אקטיבי מול פסיבי, ישיר או עקיף ומרומז, התמסרות לתשוקה או מתינות וקור רוח. כל אלו הם היבטים של שתי איכויות המתוארות בכתבי היוגה כאנרגית השמש הזכרית – בסנסקריט: פִינְגָלָה, ואנרגית הירח הנקבית- בסנסקריט: אִידָה. מכיוון שהיוגה אינה רק פילוסופיה מופשטת אלא תרגול מעשי, לכל אחת מהאיכויות הללו יש ערוץ אנרגטי שזורם בתוך הגוף הפיזי. אִידָה זורמת בערוץ שמתחיל במרכז רצפת האגן ועולה מצד שמאל של הגוף עד לראש. היא קשורה ביכולת לקבל את הקיים, להכיל, להרגיע, לשהות, לדמיין ולחוש מתוך חיבור לאינטואיציה. פִינְגָלָה מתחיל מאותה נקודה באגן אך משם פונה ימינה וזורם מעלה עד הראש. הוא קשור ביכולת להוציא דברים לפועל, לקבוע מטרה ולנוע לעברה, לעורר ולהמריץ, לחשוב בהיגיון. הערוצים הללו אינם נראים לעין ואין להם זכר בספרי הרפואה המערבית, אך היוגים הקדמונים חוו אותם דרך התרגול, תיעדו ומיפו אותם בציורי האנטומיה האזוטרית של היוגה כמו שני נחשים מפותלים. אידה ופינגלה יוצאים משני צדדיו של הערוץ המרכזי (סושומנה), מתפצלים ונפגשים שוב ושוב שש פעמים, והמפגש ביניהם יוצר מרכז אנרגטי (צ'אקרה).

אז איך כל האזוטריות הזו נוגעת לנו, אנשי המערב במאה העשרים ואחת?

הדבר הראשון שאני פגשתי ביוגה היה הגוף, והתעוררו בי הרבה שאלות של יציבה פיזיולוגית: למה יותר קל לי לעמוד על הרגל הזו מאשר על השניה? למה כואב לי רק בצד שמאל של הגב? ואיך זה שאני מנסה לשבת "ישר" אך מרגישה שצד אחד של האגן כבד ומקורקע יותר מהשני? כמוני גם רבים מתלמידיי ניסו למצוא ביוגה פתרונות "תיקון ויישור" כדיי להקל על כאבים פיזיים, ולמרות שעוד לא ידעתי מה – הלכה והתגברה בי ההרגשה שמשהו חסר לי ושיוגה איננה רק ארכיטקטורה של הגוף.  ואז פגשתי את מורתי ציפי ואת המשפט המכונן "יוגה היא אמנות של מערכות יחסים" ובהדרגה התחלתי יותר לשים לב לאיכות מערכות היחסים שיש לי עם אחרים וגם עם עצמי. מתי אני מגויסת לעשייה (לעיתים קרובות) ומתי אני מרפה ונותנת לדברים לקרות מעצמם (לאט לאט יותר ויותר)? מתי אני מתנהלת מתוך השכל הישר ומתי נותנת לתחושת הבטן להוביל אותי? וגם לומדת לזהות איך אני אחרת מול כל אדם שיש לי איתו מערכת יחסים: פעם מקבלת ומכילה עם מטופלת שלי, פעם אקטיבית וחדורת מטרה מול זה שעקף אותי בתור. ועם הקרובים לי ביותר פעם ככה ופעם ככה: מתחממת ומתקררת, נלחמת ומשחררת, חולמת ומתמקדת, שואפת ונושפת. אני משתדלת לתת לעצמי רשות להיות כל-מיניי 'אני' ולעשות בתוכי מקום ל'גם וגם' מתוך הבנה שאין רק דרך אחת טובה או נכונה לחיות – יש יחסים. 'אמנות של מערכות יחסים' כפי שאני מבינה זאת כעת, זה לאפשר לעצמי תנועה הרמונית ומאוזנת בין שתי האיכויות: מצד אחד לקבל את מה שיש (או אין) עכשיו, ומצד שני לסמן כיוון רצוי ולפעול בעולם עם כוונה.

תחושת הבטן שלי (או אולי דווקא השכל הישר) אומר/ת שהקשבה ומודעות להיבטים הנפשיים והבינאשיים של אידה ופינגלה וחיפוש אחר איזון ביניהם יכול להוליד גם אירגון גופני מאוזן יותר. בחוויה האישית שלי, הפערים הבולטים שהיו לי בין צד ימין לצד שמאל של הגוף הלכו והתעדנו עם השנים, ואיני יודעת לומר האם זה נובע מהתרגול הפיזי או הנפשי. בעצם זה גם לא כל כך משנה כי בסוף הכל נפגש.

תנועה הרמונית בין האנרגיה הנשית אידה לבין האנרגיה הגברית פינגלה באה לידי ביטוי לא רק ביציבה מאוזנת ובמערכות יחסים בריאות. היא גם זו שמאפשרת את מעשה הבריאה והיצירה. כשקראתי את דברי המשוררת אגי משעול על תהליך הכתיבה שלה הרגשתי שהכל מתחבר:   

"אני שם, במקום הכי פרדוקסלי וערמומי שיש. מצד אחד איני יכולה להתעלם מזה שהתיישבתי עם כוונה לכתוב, ומצד שני אני יודעת כבר שרצון אקטיבי מדי הוא המכשול הגדול ביותר שיש לרסן כדי לאפשר לשיר לקרות. אני שם, באנרגיה מעודנת, חמקמקה ופגיעה ביותר שכל כוחנות מפוגגת אותה מיד כמו חלום המתחמק מהזיכרון. אני רפויה ודרוכה בעת ובעונה אחת, אקטיבית בגלל הכוונה ופסיבית כדי להכיל, מאיצה ובולמת בו זמנית, מדיום בהמתנה."

(מתוך כתבה במוסף שירה של הארץ. 30 במאי 2017)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *