ההפך מאלימות

בימים אלו של התגברות החום והאש, כשכותרות החדשות זועקות מדם ומאלימות גוברת, אין לי מנוס מלהתייחס למציאות העגומה בארצנו. לרוב אני די מתחמקת מכתיבה ישירה על אקטואליה ופוליטיקה כי מרגישה שהשיח הזה רק מייצר עוד שנאה וריחוק בין אנשים, אבל הפעם מרגישה שהימנעות מכתיבה על הנושא היא כמעט כמו שותפות לפשע.

ההפך מאלימות

בימים אלו של התגברות החום והאש, כשכותרות החדשות זועקות מדם ומאלימות גוברת, אין לי מנוס מלהתייחס למציאות העגומה בארצנו. לרוב אני די מתחמקת מכתיבה ישירה על אקטואליה ופוליטיקה כי מרגישה שהשיח הזה רק מייצר עוד שנאה וריחוק בין אנשים, אבל הפעם מרגישה שהימנעות מכתיבה על הנושא היא כמעט כמו שותפות לפשע.

בכתבי היוגה – כמו בתורה – יש עשרה כללי מוסר שהראשון בהם הוא אי-אלימות. בסנסקריט: אָהִימְסָה. מילה בודדה זו בעצם מכלילה ואוסרת על כל סוג של אלימות כלפי כל נפש חיה או יישות אחרת. איך מיישמים את זה בחיי היומיום? מאיפה בכלל להתחיל? בפוסט זה אביא את הגישה שאימצתי לי במשך השנים ביחס לאקטיביזם ולרדיפת-שלום, שניזונה מחוכמת היוגה העתיקה ומתובנות שאספתי במפגש עם אנשים המתמודדים עם השלכותיה הקשות של אלימות.  

"אין זה משנה היכן אנו נמצאים, הצל הדוהר לצדנו בהחלט הולך על ארבע"

(מתוך רצות עם זאבים/ קלאריסה פינקולה אסטס)

אנחנו יצורים הישרדותיים. הדמיון ביננו לבין ההולכים על ארבע גדול יותר מכפי שנוח לנו לחשוב  בדרך כלל. כשאנו מרגישים סכנה ואיום מתעוררת בנו באופן אינסטנקטיבי תגובת הפחד. הגוף שלנו נדרך ומתכונן לפעולת הגנה: בריחה או תקיפה. כששני אלו לא אפשריים או לא עוזרים – ברירת המחדל היא שיתוק וקפיאה. כולנו מחווטים כך ברמה העצבית ואין זה משנה אם למדנו באוניברסיטה ואנחנו טבעוניים מושבעים. פחד לא מבדיל בין הנמר הדולק בעקבותינו לבין הידיעה המזעזעת בעיתון.

נסו להיזכר ברגע של מפגש עם אדם שונה, זר בדעותיו, אחר במנהגיו. לרוב התגובה הראשונית תהיה פחד – שיוביל לחשדנות, התרחקות, הימנעות. לעיתים בכלל לא נבחין בפחד אלא רק בתגובה המידית שתבוא בעקבותיו: זעם ותוקפנות, דחף להיכנס לויכוח, להוכיח שאני צודקת והוא טועה! ובואו נודה על האמת: לפעמים זה קורה לנו גם עם האנשים הקרובים לנו ביותר. וזה ממש ממש נורמלי. אלו הן תגובות אינסטינקטיביות שלא מעידות בהכרח על כך שאנחנו טיפוסים אלימים. השאלה הרלוונטית בעיניי היא לא איך למנוע את התגובות האלו אלא מה עושים אחרי שהופיעה תגובת הפחד הראשונית?

פה נכנסת היוגה לתמונה, כי יוגה היא בעצם אימון בהקשבה פנימה ובזיהוי תגובות הגופנפש, ובשלבים מתקדמים יותר: אימון ביצירת מרווח בין החלק בי שחש ומרגיש דברים לחלק שצופה בכל זה. אנסה להסביר זאת בדוגמא. נגיד שמישהו אמר משהו שעיצבן והקפיץ אותי – אני יכולה לענות לו מיד בעוקצנות או במגננה, או שאני יכולה להשהות רגע את התגובה שלי ולזהות שפעימות הלב שלי האיצו ונהיה לי חם והלסת התהדקה – ורגע לפני שאני עונה לו רק אציין לעצמי: כנראה שאני עצבנית עכשיו. אולי משהו הפעיל אותי… ואולי יום אחד אני אפילו אוכל להגיד לעצמי: יש בי חלק שנקפץ ונדרך עכשיו- והחלק הזה לא מגדיר אותי. אני זה לא הפחד/ הזעם שמופיע כעת. הפחד היא תופעה חולפת.

אבל בואו נגיד שהגענו רק עד השלב של "כנראה אני עצבנית" – זה המון! השנייה הזו של המרווח בין התגובה הרגשית לבין ההתנהגות יכולה לפעמים להציל חיים. היא מאפשרת לי ולזה שמולי לקחת נשימה, להאט או להשהות מעט את הדחף ההישרדותי, ואולי לבחון לרגע את המציאות ולהעריך מחדש כמה אנרגיה כדאי לנו להשקיע בה. האם רודף אחרי נמר עכשיו או ששמעתי דעה שלא מצאה חן בעיניי?

להבנתי אדם שנוהג באלימות הוא אדם מפוחד מאוד ו/או אדם שהיה קורבן או עד לאלימות קשה. בשני המקרים חוויה טראומטית של פחד-אימים פגעה ביכולתו של האדם להתבונן על תגובותיו ולהעריך את המציאות נכונה. במילים אחרות, היא הפכה אותו ליותר חייתי-הישרדותי ופחות מודע-תבוני. לצערי, ככל שמעגל האלימות גדל, יותר ויותר אנשים הופכים להיות מפוחדים מאוד או בשפת הטיפול: אנשים שסובלים מהפרעות חרדה ובמיוחד מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). 

"כשהמחשבה פגומה יש להדפה על-יד טיפוח ההיפך"

(מתוך יוגה סוטרה של פטנג'לי בתרגום אורית סן-גופטה)

מה שנותן לי תקווה בסיפור העצוב הזה הוא שהמוח שלנו גמיש, ושניתן לעזור לאנשים שפיתחו דפוסי התנהגות אלימים לטפח מחדש חמלה וחיבור לעצמם ולאחרים. בגלל זה הוראת יוגה וטיפול גוף-נפש אינם רק מקצוע או מקור פרנסה עבורי אלא שליחות אמיתית. יוגה כדרך חיים היא האקטיביזם שלי בעולם! במציאות שבה יש כל כך הרבה שנאה ושפיכות דמים אני בוחרת שלא לעמוד בהפגנה ולנסות לצעוק יותר חזק מהקבוצה היריבה, משתדלת שלא להיכנס לוויכוחים פוליטיים ולשכנע שאני יותר צודקת. ובמיוחד אני משתדלת לא לשנוא ולפחד מכל מי שהוא לא אני. מנגד, אני רוצה לטפח חמלה כלפי כל מי שסובל, ולהציע דרך של איחוי וריפוי מתוך הקשבה לתגובות הגופניות-רגשיות שלנו, הסכמה לפגוש אותם ללא שיפוטיות, לשהות בהם, לכאוב אותם ביחד ולבטא אותם בדרכים לא אלימות.

וזה נכון שלא כל מי שפוגע ותוקף יבחר להגיע לשיעור יוגה או ללכת לטיפול, אבל כל מי שמגיע לשיעור יוגה או לטיפול מצא את עצמו פעם גם בצד של התוקף. בקיצור, לכולנו יש על מה לעבוד… ומי שמתרגל הקשבה פנימית וטיפוח מרווח בין תגובה לתגובה משפיע על (כלומר חולק בשפע עם) סביבתו הקרובה במעגלים הולכים ומתרחבים כאדוות מים.

לסיום, נשארתי עם התלבטות איזו מילה מיטיבה לבטא בעברית את ההפך מאלימות. האם סובלנות? חמלה? שלום? ואולי דווקא מוּדָעוּת. (אשמח לשמוע דעתכם והצעות נוספות בתגובות). כך או כך, אני מאמינה בכל ליבי שתיקון עולם מתחיל בתיקון עצמי, ושהנכונות של כל אחד ואחת מאיתנו לפגוש את הדחפים התוקפניים שבתוכנו ולקחת עליהם אחריות היא הדרך העמוקה והנכונה ביותר לטפח שלום בארצנו המדממת. אני בוודאי לא הראשונה שמביאה את הרעיון הזה, ומעודד אותי לחשוב שישנם עוד רבים שמקיימים בצניעות מצוות "בקש שלום ורדפהו" בחדרי הטיפול ובאולמות התירגול, בין קירות הבתים ובין אדם לחברו. התקשורת לא מסקרת את  את התנועה השקטה הזו אבל היא חיה וקיימת ומתרחבת מיום ליום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *