צמיחה מטראומה

כשעץ צעיר נפצע, הוא גדל סביב הפצע. ככל שהעץ ממשיך לצמוח, קָטֵן הפצע באופן יחסי לגודל העץ. קשרים וענפים מעוותים מורים על פציעות ומכשולים שהיו והעץ התגבר עליהם. הדרך שבה צומח העץ סביב עֲבָרוֹ תורמת לייחודו המקסים, לאופיו וליופיו.

מתוך: "להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה" / פיטר לוין

צמיחה מטראומה

כשעץ צעיר נפצע, הוא גדל סביב הפצע. ככל שהעץ ממשיך לצמוח, קטן הפצע באופן יחסי לגודל העץ. קשרים וענפים מעוותים מורים על פציעות ומכשולים שהיו והעץ התגבר עליהם. הדרך שבה צומח העץ סביב עֲבָרוֹ תורמת לייחודו המקסים, לאופיו וליופיו.

מתוך: להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה / פיטר לוין

מילים רבות נאמרו ונכתבו (ועוד יכתבו) על טראומת השביעי באוקטובר. במקרה או שלא במקרה, חודש וחצי לפני פרוץ המלחמה פקד אותי אובדן אישי קשה, ורצף האסונות הכניס אותי לתקופה ממושכת של התכנסות, הלם ואֵלֶם. כמה חודשים לא מצאתי את המילים וגם לא את הכוחות לכתוב בבלוג. עכשיו אני חוזרת לאט אל העולם. הזמן שעובר מאפשר להתחיל להתבונן לאחור ולראות את מה שעברתי, שעברנו, לתת לחוויות שם וצורה, לארגן אותן לכדיי סיפור ואף למצוא בהן משמעות.

בספרו "האדם מחפש משמעות" ציטט ויקטור פרנקל את הפילוסוף ניטשה: "מי שיש לו איזה לָמָה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". פרנקל, שורד אושוויץ שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, היה פסיכיאטר ופסיכותרפיסט שפיתח גישת טיפול המתבססת על חיבור למשמעות ככלי מרכזי להתאוששות ולצמיחה ממשבר. התקופה האחרונה הזכירה וחידדה לרבים מאיתנו שהיכולת לעזור לאדם אחר – היא מה שמאפשר לנו להמשיך לקום בבוקר ולחיות בתוך מציאות מורכבת שכזו. ואני לא מתכוונת להתנהגויות פיצוי או לפעלתנות יתר שמסיחות את הדעת מהכאב, אלא לבחירה המודעת להיטיב עם אחרים (וכך גם עם עצמי) לצד הכאב המורגש.

אז בהדרגה גם אני חוזרת לעבודה המשמעותית שלי, לטיפול וליוגה, אחרי הפסקה של כמעט חמישה חודשים! וזה מרגיש כמו לנשום עמוק ולהימתח, כמו להעיר איברים רדומים ולחדש את זרימת הדם… אני נזכרת שעבודתי היא חלק גדול מה"למה" שלי, ושמחה מאוד שזכיתי ללוות אנשים נוספים במציאת המשמעות ובגילוי הכוחות שלהם.

בעודי חוזרת גם אל מלאכת הכתיבה, מצאתי במחשב משהו שהתחלתי לכתוב רגע לפני שהכל קרה, שעוסק בהשפעות המיטיבות של שיעורי יוגה רגישה לטראומה עבור נשים יקרות שליוויתי באופן פרטני בשנה החולפת. אני שמחה להוציא לאור דווקא עכשיו את מה שכתבתי אז אודות תהליכי ההתחזקות והצמיחה מתוך טראומות העבר, בתקווה שמילים אלו יתנו תקווה ואולי גם יצרו משמעות לאלו שמתמודדים בימים אלו עם טראומה ואובדן.

א.

יהודית (שם בדוי) היא אישה חיונית ואינטיליגנטית בשנות השישים לחייה שהגיעה אלי לשיעורי יוגה פרטניים בעקבות התמודדות עם מתח וחרדה. היתה לה הכרות מוקדמת עם עולם היוגה ומפגישתנו הראשונה ביקשה לטפח חוסן גופני ונפשי באמצעות תירגול היוגה. בהדרגה היא שיתפה אותי בסיפור חייה שכלל הזנחה והתעללות קשה בילדות, וגילינו שתנוחות יוגה מסויימות מעוררות בה אי שקט שכנראה קשור בזיכרון הגופני מ"שם ואז". כך פגשנו לאט, ועם הרבה חמלה, את הצד הפגוע של יהודית שהסתתר מתחת לחזות המטופחת והחזקה שהציגה לעולם. לצד הפגיעות, מצאנו תנוחות יוגה ותרגילי נשימה שחיזקו ביהודית את תחושת הביטחון והיציבות, והיא נעזרה בהם כדיי לווסת את עוצמת הרגשות שעלו וצפו בה לעיתים. אחת התנוחות האהובות עליה הייתה "תנוחת ההר" – עמידה בפיסוק קל, כאשר כפות הרגליים פרוסות ומקורקעות היטב על המזרן, הגוף ניצב לאדמה ומתארך מעלה עד קודקוד הראש. "הנה אני!" – אמרה פעם בהתרגשות בעודה עומדת זקופה כהר – "אני קיימת!". דרך תרגול נוכחות ונשימה בתנוחת ההר יהודית קיבלה הזדמנות לחוות את מה שכה חסר לה בילדותה ואולי כל חייה: תחושת ערך עצמי והכרה בשלמותה הפיזית והנפשית.

ב.

שירה (שם בדוי), אישה צעירה עם עיניים יפות ועצובות, הציגה את עצמה כבר בטלפון כשורדת פגיעה מינית מתמשכת בילדות. היא עברה אישפוזים וכבר הייתה מטופלת מספר שנים אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר כאשר החליטה לפנות אליי, בתקווה למצוא משהו נוסף שיקל על סבלה. היא תארה לי התמודדות יומיומית מתישה עם פלשבקים, ניתוקים, התקפי כאב וקושי לתפקד. שירה הביעה חשש רב מהמפגש הישיר עם הגוף: איך זה בכלל יכול להועיל לי ולא רק להציף מחדש את הטראומה?! הסברתי שבגוף נרשמים לא רק הזיכרונות הכואבים אלא גם חוויות מעצימות, ושדרך תירגול היוגה אפשר ליצור חיבורים חדשים ומיטיבים. חיבור לגוף כמקור של כוח, מסוגלות, עצמאות, חופש בחירה. המשימה הראשונה והעיקרית שלנו הייתה למצוא תנוחות בהן תחוש בטוחה ומוגנת ככל האפשר, ומצאנו שישיבה עם גב שעון אל הקיר ורגליים "עומדות" על המזרן משרתת מטרה זו. בהמשך הבאנו תשומת לב לחלקי גוף שונים: פעם כף רגל, פעם ראש… וכך לאט ובעדינות יצרנו מאגר של חוויות חדשות, רגעי חסד של הקלה ושחרור מתח, מפגש עם תחושות גוף ניטרליות – לא רק כאב! שירה גילתה שיש תנועות מסוימות שנעים לה לחזור עליהן, שעוזרות להפחית חרדה, והיא החלה להשתמש בהן גם בחיי היומיום. כפי שצפתה מראש, היו גם לא מעט רגעים שהרגישה שהגוף נזכר בטראומה ו"מתקיף" אותה בעוצמות של כאב משתק. עברנו את המקומות הקשים האלו ביחד, תוך זיהוי סימנים מקדימים לניתוק ושימוש בתרגילי וויסות, הקשבה לצורך שלה מרגע לרגע, ותיקוף זכותה להגיד "לא" או "די" להנחיה שאינה מתאימה לה. עם כל הקושי, שירה בחרה להמשיך להגיע לשיעורים וסיפרה לי כמה הם תורמים לשיפור הרגשתה ומצב רוחה.  

יהודית ושירה הן נשים מעוררות השראה בעיניי, שחרף הגיהנום שעברו בילדותן הן בוחרות בחיים. הן נופלות וקמות שוב ושוב, לא מוותרות, מתחברות לכוחות הפנימיים שלהן ושואפות לצמוח ולהתפתח מתוך הפצעים. הייתה לי זכות גדולה מאוד ללוות אותן כפֶּסַע במסע ההחלמה הארוך שלהן, ונפעמתי להיווכח עד כמה משמעותי החיבור לגוף והעבודה איתו ודרכו בתהליך הטיפול.

לצערי טראומה אינה דבר נדיר בעולמנו, ולמעשה כולנו חווים אירועים פוצעים במהלך חיינו במידה כזו או אחרת, מי במלחמות שבחוץ ומי במלחמות שבבית. כולי תפילה שהידע והניסיון בנוגע לטיפול בטראומה יופץ ויגיע לכל מי שזקוק לו, ואמן שלא נזדקק ושנדע ימים של שקט שלום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *