על שדים ומפלצות

"אני ישנה בערך שעה בלילה" מספרת לי רוני, אישה נאה ונמרצת שמתגוררת בצפון הארץ, קרוב לגבול עם לבנון, אבל לא קרוב-מספיק בשביל להתפנות מהבית. אני פוגשת אותה במרכז חוסן חדש שהוקם עקב המלחמה עבור תושבי הצפון המתמודדים עם חרדה. 

על שדים ומפלצות

"אני ישנה בערך שעה בלילה" מספרת לי רוני, אישה נאה ונמרצת שמתגוררת בצפון הארץ, קרוב לגבול עם לבנון, אבל לא קרוב-מספיק בשביל להתפנות מהבית. אני פוגשת אותה במרכז חוסן חדש שהוקם עקב המלחמה עבור תושבי הצפון המתמודדים עם חרדה. 

מסתבר שרוני סבלה מחרדות ומקשיי שינה עוד לפני המלחמה, אבל אימת השביעי באוקטובר הגבירה את מצוקתה אף יותר והביאה אותה לפנות לטיפול נפשי לראשונה בחייה. עד כה דרך ההתמודדות העיקרית שלה היתה שיטת "הפרד ומשול" – בלילה מתהפכת במיטה ולא נרדמת מרוב מחשבות. עם אור ראשון קמה ומתארגנת, מתקתקת סנדביצ'ים לילדים, לובשת חיוך מקסים ויוצאת ליום עבודה מלא וגדוש, שם היא מתפקדת תמיד 110%. אחר הצהריים היא חוזרת הביתה, הנמרצות העליזה דועכת ומפנה את מקומה לעייפות גדולה. לעת ערב, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, רוני הופכת ל"מפלצת" חסרת סבלנות, שעוד לילה ארוך ונטול שינה מצפה לה…

הסיפור של רוני אולי נשמע קיצוני, אבל האמת היא שאני יכולה למצוא נטיות דומות אצל מרבית האנשים שאני מכירה, ובוודאי גם בעצמי. להיות עסוקה, להתמקד ב- doing , זוהי שיטה רווחת ומקובלת מאוד בחברה שלנו להימנע מהמפגש הבלתי נעים עם רגשותינו האפלים. אם לא נתייחס לדברים שמפריעים לנו ופשוט נמשיך לעבוד/ ללמוד / לגלול בטלפון/ להתעסק במשהו אחר – אולי הבעיה תעבור מעצמה?? אז זהו, שלא. רוב הסיכויים שהבעיה רק תחמיר. ובכל זאת, מרבית האנשים מכירים בקשיים שלהם ופונים לטיפול נפשי רק כשהסבל שלהם מרקיע לשחקים, כמו שקורה כעת לישראלים רבים לנוכח המלחמה.

מפלצת אי הודאות

איש חולם כל לילה אותו חלום. בחלומו מפלצת נוראית רודפת אחריו והוא בורח מפניה באימה – עד שמתעורר שטוף זיעה. לילה אחד, בעודו נמלט בפעם האלף מאותה מפלצת מבחילה, האיש מתעייף. הוא מפסיק לרוץ ומסובב פניו לאחור. גם המפלצת עוצרת ולרגע הם רק מביטים זה בזו. ואז לוקח האיש נשימה עמוקה ושואל את המפלצת: "מה תעשי לי עכשיו?!" – "לא יודעת" – היא עונה ושומטת את כתפיה – "זה החלום שלך…"

הסחות דעת ופעלתנות-יתר עשויות להיות דרכים יעילות בטווח הקצר להימנעות מתחושות לא נעימות כמו חרדה, אבל בסופו של יום זה מאוד מתיש! כמה זמן אפשר לברוח ולהתעלם מהמפלצות והשדים שבתוכנו? חודשים? שנים? חיים שלמים? במרכז החוסן שמופעל ע"י "מרכז משאבים" אני פוגשת הרבה אנשים שנמצאים בצומת הזו: הם מרגישים שכמעט נגמר להם הכוח לברוח מהמפלצת שלהם ושבקרוב היא תכריע אותם ותקרע אותם לגזרים! מצד שני, הם חוששים לעצור ולהביט לאחור (או ליתר דיוק: פנימה) כי הדבר שממנו הם בורחים אינו ידוע להם, ומה שלא ידוע נתפס כאָפֵל, כאוטי ובעיקר מסוכן מאוד.

במפגשים שלי עם רוני אני מזכירה לעצמי לא לבוא עם שום אג'נדה: לא להדליק בשבילה את האור על אותם מקומות חשוכים, לא לבקש ממנה לעצור את מירוץ חייה. בשביל להגיע לפגישה איתי באמצע היום, באמצע השבוע, רוני למעשה כבר בחרה לעצור או לפחות להאט את הקצב שלה, וזה צעד מאוד אמיץ מצידה. אז אני משתדלת רק לשבת שם ביחד איתה – איתה ועם כל המפלצות הנסתרות שלה – ולחכות בסבלנות ובסקרנות…

לתהות ולבהות

מהי המשמעות של הביטוי "תוהו ובוהו" אשר פירושו המקובל הוא כאוס, אי סדר? ניתן לומר כי אלוהים, הזולת-עצמי של הבריאה, הבראשית המקראי, תהה ובהה. (…) לתהות ולבהות הם לחשוב ולראות באופן צף, אוורירי יותר, כמנכיחים הוויה מאפשרת. שתי הפונקציות, המופיעות כאן כמקשה אחת בלתי מופרדת, בוראות מלכתחילה.

(קלאודיה קוגן / היות זולת עצמי, סיפור בראשית)

אנחנו סוחבים טראומות קטנות וגדולות, משפחתיות ולאומיות, טראומות פרטיות שלנו וגם של הדורות הקודמים לנו. את חלקן אנו דוחקים לאיזו מגירה (או ארון שלם) בעמקי הנפש, את חלקן איננו זוכרים כלל ורק הגוף לבדו נושא אותן. מי שמעז לפתוח מגירה, לפגוש תחושה, להסתובב אל המפלצת ולשאול: "מי את?" – מקבל הזדמנות פז להיוולד מחדש בחיים האלו. זה אולי נשמע דרמתי אבל זוהי לחלוטין החוויה שלי כמטפלת וכמטופלת. זוהי דרך ארוכה ומפותלת ולא-נטולת-כאב ויחד עם זאת משחררת ומצמיחה. היא דורשת מאיתנו לעצור את הזמזום הבלתי פוסק של עשייה והסחות דעת, להיפגש עם ה"תוהו בבוהו" הפנימי שלנו, ולהרחיב את יכולתנו לתהות עליו ולבהות בו עד שהוא יתבהר לנו.

לכל אחת המפלצות שלה והמסע שלה, ואם אפשר עדיף שיהיו גם מלווים בדרך עם חיוך ועיניים טובות. דבר אחד טוב שקרה במלחמה הזו, הוא שנפתחה ההזדמנות לכל אזרח.ית ישראלי.ת לקבל טיפול ללא עלות, על פי "נוהל חרדה" של ביטוח לאומי. זה טוב פעמיים: פעם אחת בגלל הנגשת העזרה לכולם, ופעם שנייה בגלל התוקף והנירמול שניתנו לנו להכיר בקשיים שלנו, לבקש ולקבל תמיכה נפשית. אני מתפללת ומקווה שהתנועה הזו לעבר יותר הכרה וטיפול בפצעי הנפש תתרחב ותעשה גלים במדינה המדממת שלנו, ותאפשר לנו להשתקם ולברוא כאן חברה בריאה וסובלנית יותר.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *