הביתה #1

בעקבות מפגשים עם מפוני הצפון במרכז החוסן בראש פינה, משתפת בכמה סיפורים והרהורים על בתים, מעברים וגעגועים בזמן מלחמה. פוסט ראשון בסדרה.

הביתה #1

בעקבות מפגשים עם מפוני הצפון במרכז החוסן בראש פינה, משתפת בכמה סיפורים והרהורים על בתים, מעברים וגעגועים בזמן מלחמה. פוסט ראשון בסדרה.

"היכן שאנו אוהבים הוא הבית. בית שרגלינו יכולות לעזוב, אך לא ליבנו . "  (אוליבר ונדל הולמס)

שרית לא הצליחה לצייר מאז פרוץ המלחמה. "אין מספיק אור בחדר" – היא מספרת בפגישתנו השבועית במרכז החוסן 'משאבים' בראש פינה. שרית בשנות השישים לחייה, אלמנה, תושבת גבול הצפון, מפונה מביתה כבר יותר מחצי שנה. יחד עם חבריי הקיבוץ שלה היא נדדה מאז השביעי לאוקטובר בין מספר קורות גג זמניות עד שהגיעה לאותו חדר מלון צר שבו החלון היחיד פונה צפונה: לעבר לבנון העוינת והרחק מקרני השמש. ציור אינו רק תחביב עבורה, אלא כלי הבעה תרפוייתי שעזר לה להתמודד עם אובדן בעלה האהוב לפני כעשור. כששרית מציירת תשומת הלב שלה יכולה לנוע מהגוף הכואב אל המכחול והבד, לתת לנפשה לשייט במחוזות של צבע ומרקם, דימיון ויופי. במילים אחרות, עבור שרית הציור הוא משאב: דבר-מה שנותן לה כוח להמשיך לחיות, תכלית לקום בבוקר ורווחה נפשית. אבל ככל שהעמיקה הכרותינו התברר לי שהמשאב הכי משמעותי של שרית הוא דווקא אינו הציור עצמו אלא התנאים המאפשרים אותו: הבית שלה.

לא תמיד היה לשרית בית בטוח ונוח. למעשה סיפור חייה רצוף נדודים ומעברים. בילדותה בצרפת לא זכתה לחדר משלה, מקום פיזי או רגשי לבטא בו את צרכיה. אמא חלתה והיא גדלה להיות "ילדה הורית" שדואגת ומתחשבת בבני משפחתה, לפעמים עד כדיי ביטול עצמי. בחייה הבוגרים היגרה בעקבות בעלה הציוני לישראל וסבלה מקשיי קליטה והסתגלות. כמשפחה צעירה עברו בין כמה יישובים בארץ – חלקם לא התאימו להם, אחדים דחו אותם – עד שמצאו לבסוף את המנוחה והנחלה בקיבוץ קטן בצפון הרחוק. אומנם גם שם חיכו להם מלחמות ומתקפות טילים… ובכל זאת: בנו בית, יצרו חברויות, גידלו ילדים, גינה, כלבה, חיים. כאשר נפטר בעלה בפתאומיות והילדים גדלו אט-אט ופרשו כנפיים, הדבר הכי יציב ומוכר שנותר לשרית היה הבית. ואז הגיע הפינוי…

"בבית אין ריצפה. / אני עומד על נייר…" (אביתר בנאי)

המפגש שלי עם מפוני הצפון נוגע בסיפור האישי שלי ומחזיר אותי שוב ושוב לתהייה הקיומית: מה זה בית?  בגיל 24 חזרתי מטיול ארוך בחו"ל ומיד ארזתי תיק עם כמה בגדים וספרים ונכנסתי לדירת השותפים הראשונה שלי בשכונת נחלאות המיוחדת במרכז ירושלים. מאז נדדתי בין דירות רבות כל-כך שכבר הפסקתי לספור… החפצים והרהיטים שצברתי אט-אט נארזו ונפרקו וסודרו מחדש אינספור פעמים בכל מעבר, ועם השנים שיכללתי מאוד את מיומנותי להפוך כל חלל שכור ואפרורי לביתי וחמים תוך ימים. בשונה מרוב חבריי שנטשו בהדרגה את העיר המתחרדת, נשארתי באזור ירושלים, כך שבמובן מסויים "הבית שלי" (או לפחות הנוף הנשקף מחלוני בארבע-עשרה השנים האחרונות) היה ממש כמילות השיר: "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים…". אם כי לפסטורליה הזו נוספו גם קולות האמבולנסים, צפירות-השבת ושיירות רכבי האח"מים המאובטחות למכביר – שכירסמו בהדרגה ובהתמדה באהבתי לבירת ישראל. עד שיום אחד הגיעו מים עד נפש ובשלו התנאים לעשות שינוי: לפני ארבעה חודשים עשינו רילוקיישן מהרי ירושלים לצפון הגולן. בסך הכל אני כבר די רגילה לקרירות ולירוק מסביב – חשבתי לתומי. מה כבר ירגיש לי שונה? אז זהו, ש… המעבר לגולן הפתיע אותי מֵעֵבֶר לכל דמיון בתחושות הזרות, הריחוק והניתוק שהכו בי כמו הרוחות הצפון-מזרחיות המקפיאות שנושבות פה. ואם לא די בכך – גם רוחות המלחמה.

לפחות יש לך בית. אני מזכירה לעצמי עם יותר-משמץ של אשמה. אבל מה בעצם הופך מקום לבית? הקירות? הדיירים? הזיכרונות? ומה בדבר האיכויות הנפשיות המגולמות דרך כתלי הבית? האם אפשר לקחת איתנו את הבית הנפשי כמו צב? מה אנחנו "מביאים מהבית" לבית החדש שאנו יוצרים?  ומה בכל זאת אובד לנו לבלי-שוב ביציאה מהבית הישן והמוכר? מה משפיע יותר על תחושת הבית: התוכן שאנחנו מכיניסים לתוכו או הסביבה בה הוא נמצא? ואם בית נועד לתחום, לגונן ולהבדיל בין הפְּנִים לחוץ – האם זה בכלל משנה איפה הוא ממוקם גאוגרפית? ואם כך, לשם מה יש בו חלונות? ומה ישתנה ומה ישאר אם נפתח את כל חלונות ביתנו לרווחה? … במרכז החוסן שהוקם עבור תושביי ומפוניי הצפון אני עדה להרבה סיפורי בית, חיפושי בית, געגועי בית. כל מטופלת מעלה בי שאלות כאלו ואחרות, ומכל אחת מהן אני לומדת עוד על ריבוי האפשרויות להרגיש בבית.

*

"בית זה מקום שאם אתה חייב לחזור אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" (נתן יונתן)

"חזרתי הביתה". אלו המילים הראשונות של שרית כשהיא מתיישבת בכיסא מולי. קדמו לכך שבועות של התלבטות ממושכת, בהם חלקה איתי את היתרונות והחסרונות של השהייה במלון לעומת חזרה לבית בקיבוץ. במלון יש לה יותר חֶבְרָה ותעסוקה – בקיבוץ היא מבודדת. במלון היא צריכה לאכול אוכל שמנוני ומתובל מידיי בשעות לא נוחות – בבית היא יכולה לבשל אוכל בריא אבל המכולת סגורה וכך גם מרבית החנויות בסביבה. במלון יש פחות אזעקות ונפילות – אבל בכל זאת היא אינה נרדמת בלילה. שרית מתגעגעת הביתה, לגינה ולמטבח שלה, לקן הציור ולאור הבהיר שחודר דרך החלונות בבוקר וגם אחר-הצהריים. ועכשיו היא סופסוף חוזרת למקום היחיד שאי-פעם באמת יכלה לקרוא לו בית. למקום שבו יש מענה לצרכיה, מזור לכאביה, כורסא נוחה להשקיע בה את איבריה. זה כל מה שהיא מבקשת עכשיו וזה שווה לה את המחיר של חיים על קו הגבול המותקף. שבוע אחרי החזרה הביתה היא מדווחת על הקלה גדולה. מלחמה או לא מלחמה- היא עשתה את הבחירה שלה ואין בה חרטה. אני לגמרי מבינה אותה.

*

"שאי עין למרום, / כבר סדק שחר מאפיר. / נעורה כבר ציפור אחת. / שובי לביתך."  (דליה רביקוביץ')

בדרך ממרכז החוסן אני חולפת על פני העמק המלבלב, חוצה את נהר הירדן ומטפסת בהתעקלויות חדות בחזרה אל הגולן. 45 דקות נסיעה לכל כיוון בנוף פסטורלי שעומד בסתירה מוחלטת למצב הביטחוני. לפרות לא אכפת מהטילים והן רועות בנחת כשלצידן עגלים רכים מדלגים בעשב המוריק, בשמיים הכחולים אין זכר למטוסי הקרב הרועמים, לפחות לעת עתה. אני פותחת חלון ומתבשמת מריחות הפריחה. פקקים אין, מקסימום משאית בעלייה. בכניסה למקום שעכשיו נקרא "הבית" אני בודקת את נבטי הירקות שזרעתי לאחרונה, ואז פותחת את הדלת ופוגשת את האיש שלי ואת החתלתולה החדשה שהצטרפה אלינו. ולמרות שאני לא יודעת כמה זמן נישאר כאן ומה צופן לנו העתיד, או למדינה הזו, אני מתמסרת לרגע הזה ובאמת מרגישה שמחה שהגעתי הביתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *