הביתה 2#

"אנשים חושבים: מה הבעיה? בסך הכל הם קיבלו חדר במלון, לא צריכים לנקות, לא צריכים לבשל… חיים קלים!". כך מספרת לי בשאת נפש אפרת, המפונה זה שבעה חודשים מביתה בקרית שמונה.

הביתה 2#

"אנשים חושבים: מה הבעיה? בסך הכל הם קיבלו חדר במלון, לא צריכים לנקות, לא צריכים לבשל… חיים קלים!". כך מספרת לי בשאת נפש אפרת, המפונה זה שבעה חודשים מביתה בקרית שמונה.

אם תהיתם, אפרת הייתה מעדיפה לבשל ולנקות בעצמה בביתה שלה, ואמירות שכאלו רק גורמות לה להרגיש בדידות וניכור. "זר לא יבין זאת!" – היא חוזרת ואומרת כמעט בכל פגישה שלנו במרכז החוסן, שם יש לה סופסוף מקום לבטא את חווית ה מְפוּנוּת – מילה שהמצאתי לצורך העניין כי אפרת לא מזדהה עם המילה הדומה-אך-שונה שהצעתי פעם: פְּלִיטוּת.

בערב ראש השנה האחרון יצאה אפרת לפנסיה בשעה טובה, אחרי שנים רבות של עבודה מסורה בסקטור הציבורי. היא עוד לא הספיקה לתכנן מה תעשה בפרק החדש של חייה כשפרצה מלחמת חרבות ברזל וטילטלה את עולמה. היא ובעלה התפנו בהתרעה קצרה מביתם ועברו למלון שהוקצה לעובדים חיוניים מאזור קריית שמונה (איתם נמנה בעלה). לדאבונה, ילדיה ונכדיה שגרו בסמוך להם פונו למקומות מרוחקים יותר, כנ"ל גם חברי הקהילה הדתית אליה היא משתייכת. וכך בין-יום מצאה עצמה אפרת, פנסיונרית טרייה, בסביבה חומרית, אנושית ותרבותית זרה ושונה בתכלית מהמוכר לה.

אבל אפרת יודעת להסתדר. בשיחת הטלפון הראשונה שלנו שיתפה אותי בהתלבטות שלה אם לפנות לסיוע נפשי. היא בסך הכל "בסדר" ובכלל- היא רגילה להיות תמיד "בצד שנותן". גם עכשיו במציאות המורכבת שנוצרה היא מאוד פעילה ומסתגלת היטב, ויש לה הרבה כוחות. ואולי יש כאלו שצריכים יותר ממנה?… ובכל זאת, היא מחליטה לנסות פגישה אחת.

*

הערת אגב:

אם יש דבר אחד טוב שיצא מהמלחמה הנוראית הזו, זה שנפתחה האפשרות לכל מי שרוצה וזקוק לפנות לטיפול נפשי במימון המדינה (או ליתר דיוק ביטוח לאומי). החלון הזה מאפשר ומנגיש טיפול גם לאוכלוסיות שלא היו בהכרח פונות ביוזמתם לקליניקה פרטית, ולא רק בגלל העלויות הגבוהות אלא גם מתוך תפיסה שעדיין רווחת בקרבנו, שטיפול נפשי נועד רק למי שנמצא במצב קיצוני של דיכאון או שיגעון. והנה, הגענו לימים שהמציאות כה קשה וכואבת שאין דבר יותר נורמלי מלחוש עצב, פחד, כעס, בלבול, ייאוש, זעזוע. לפעמים בעוצמות גדולות מאוד. וככל שרגשות אלו הולכים ומקבלים יותר ביטוי בשיח הציבורי, ההכרה בצורך (של כולנו) בתמיכה ובסיוע נפשי גם מקבלת יותר מקום ולגיטימציה – באופן שחוצה מגזרים, גילאים ותרבויות.

בשביעי באוקטובר הייתי בהפסקה מהכל, על אי יווני קטן ומרוחק-מנטלית שנות אור מהחיים בישראל. נסעתי לתקופת התאוששות של כשלושה חודשים לאחר שפקד אותי אסון אישי כבד. הייתי די מנותקת מכל ערוצי התקשורת בשבועות הראשונים לשהותי, אך כשהתחילו להגיע הידיעות הנוראיות מהארץ מצאתי את עצמי פתאום נצמדת לאתרי החדשות, לרשתות החברתיות ולטלפון בניסיון עקר לחוש מעורבת ו"שולטת" במצב. הרגשתי שאני צריכה להיות עכשיו בארץ, לעזור, להתנדב, לעשות משהו. אבל הכרטיס חזור היה מוזמן מראש לסוף נובמבר ולא היה כל כך פשוט למצוא טיסות חדשות. וגם "בשביל מה?" – אמרו לי כולם כפה אחד – "עדיף לך להיות ביוון הבטוחה". וחברה טובת-לב שהיא גם קולגה שלי הרגיעה והחרידה אותי בעת ובעונה אחת כשכתבה לי: "לצערנו נראה שיהיה עוד הרבה צורך במטפלים גם כשתחזרי". היא צדקה כמובן.

*

אפרת מספרת לי שהחליטה להפוך את ה בְּכִי רַע – לבחירה! היא תעשה כל מה שיש ביכולתה כדיי לטפח את המגורים הזמניים ולגרום להם להיות נוחים וביתיים יותר. החל מתפירת וילון שיפריד בין חדר השינה ל"סלון" בחדרון המלון שלהם, וכלה באירוח כל משפחתה הענפה בשבת במלון, תוך המצאת פתרונות יצירתיים וגיוס משאבים בתושייה רבה. בנוסף, היא ממלאת את זמנה בהתנדבויות במוסדות שונים, תופרת לחיילים ועושה קורס במנהיגות קהילתית. וכך תוך זמן קצר הופכת מפלונית-אלמונית לאישיות ידועה ומוערכת בקרב קהילת דרי המלון בו היא מתגוררת. יחד עם כל זאת, אפרת אינה חסינה מפני רעידת האדמה שמתחוללת סביבה, מפני חוסר הוודאות, העצב והגעגוע הביתה. בהדרגה אנחנו עושות מקום גם לחלקים האלו בה, לצד הכוחות והמשאבים הרבים שלה.

*

האמת שקיוויתי שהמלחמה תסתיים עד דצמבר… אבל הימים חלפו והמלחמה נמשכה, חברת התעופה ביטלה את הטיסה שלנו חזור ולרגע שאלנו את עצמנו: האם לקנות כרטיס חדש? ולאיזו מדינה אנחנו חוזרים? בן זוגי, שיוון היא ביתו, הציע שנישאר עד שתסתיים המלחמה. ואני, כנגד כל הגיון, הרגשתי שאני חייבת לחזור הביתה. אז חזרנו… הנחיתה היתה קשה. הרגעים האלו זכורים לי היטב: אני מביטה מחלון המטוס בלב כבד על חופי תל אביב ומתפללת שלא יעוף עלינו טיל. אף אחד לא מוחא כפיים בהקלה כשהגלגלים נוגעים בקרקע. שדה התעופה שקט באופן לא-רגיל לישראלים. לאורך המסדרון הארוך, המוביל את הנוחתים אל אולם מקבלי הפנים, מוצבים עשרות שלטים עם תמונות החטופים. עם כל צעד וכל תמונה הגרון שלי נחנק והלב מתכווץ יותר, אבל אני ממשיכה ללכת בצעד נחוש, מונעת על ידי דחף בלתי מוסבר עם ידיעה ברורה: אני צריכה להיות כאן.

*

לאחר שמתארת באוזניי עוד מבצע אירוח מורכב ומוצלח בפסח, אני שוב מתפעלת בקול רם מהכוחות של אפרת, והיא עונה בפשטות: "זה מהבית". הבית האמור הוא בית הוריה של אפרת, שם ספגה ערכים של אהבת הארץ והאדם, נתינה ומעורבות חברתית, ערכים ששימרה ולקחה איתה גם לבית ולמשפחה שהקימה בעצמה. אני משקפת את "הבית הרוחני" שלה – זה שמחבר אותה לזכרון אימה האהובה שנפטרה בצעירותה, זה שמחבר אותה גם לבית החומרי והערכי שהקימה בקריית שמונה ולילדיה שממשיכים בדרך הנתינה. בהתרגשותי הרבה, אני מציעה שהבית הרוחני שלה הוא משאב שממשיך ללכת איתה לכל מקום, גם כעת כשהיא מפונה מהבית החומרי. אפרת מצננת קצת את התלהבותי ואומרת שנכון, הבית הוא לא רק חומר, אבל היא בכל זאת מתגעגעת לגינה שלה, למרחב המוכר והנוח, לנחל הסודי שזורם לא רחוק מביתה… ערכים ואמונה הם משאב אדיר, אבל – הפעם היא זו שמזכירה לי – זה לא מוחק ולא מבטל את כאב האובדן.

*

ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה אני מתחילה לעבוד במרכז החוסן של "משאבים" ופוגשת את אפרת ורבים נוספים. אנשים שהמלחמה פגשה אותם ברגעים שונים בחיים: יציאה לפנסיה, סיום תואר, פרידה מבן זוג, שנת אבל ועוד… המשותף לכל הסיפורים, כולל הסיפור שלי, הוא השביעי באוקטובר וההשלכות של אותו יום מר על חיי כולנו. הטראומה הלאומית גרמה לרבים לעשות את הצעד האמיץ ולפנות לטיפול, משמע: להתבונן פנימה ולעשות בדק בית, לבחון לא רק מה עובר עלינו עכשיו אלא בעצם להתבונן על כל חיינו עד כה. מה חשוב לנו? מה נתן ונותן לנו כוחות? מה הביא אותנו עד הלום? ולעיתים גם מה אנחנו רוצים לשנות או לדייק בחיינו. עבורי, המלחמה הזו הוציאה אותי מהאבל הפרטי שלי והאיצה בי לחזור לעבודה שמעניקה לי כל כך הרבה משמעות: להיות אוזן קשבת, עין רואה ולב מכיל עבור בני עמי. כמו אפרת, אני מוצאת שמעורבות ונתינה נותנים לי כוח לעבור משברים אישיים ולאומיים. וגם, להיזכר למה אני בוחרת לחיות כאן בארץ, למרות הכל ואולי אפילו בגלל המציאות המטורפת הזו. לכתוב, לדבר, להקשיב בעברית.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *