"הגוף הזה הוא השדה"

 (מתוך הבהגווד גיטא, פרק 13)   

היוגה היא פילוסופית חיים שמקורותיה לפני כאלפיים חמש מאות שנה בהודו העתיקה. מה שהופך אותה לרלוונטית ומרתקת עבורי גם היום היא ההבנה שהדרך לחקירה עצמית, ללמידה ולהנעת תהליכי שינוי וריפוי מתחילה בגוף. הגוף כמו השדה, הוא מרחב דינמי, חי ומשתנה, שדרכו אנו יכולים להתבונן וללמוד אודות כוחות הטבע ומחזורי החיים. בגוף נרשמים החוויות והמגעים שלנו עם העולם, ובו מתפתחים הרגלים ותבניות שהופכים עם הזמן להיות סימני הזהות האישיים שלנו. דרך היוגה מציעה לנו להיות עובדי האדמה של השדה הפרטי שלנו: לבחור מה לטפח, להשקות ולדשן בתוכנו, לתת כיוון לצמיחה שלנו, לגזום ולהגביל את מה שאינו מיטיב איתנו.

כיצד נטפח את השדה?

בעולם בו אנו חיים היום הגוף הוא מושא לטיפוח ברמה החיצונית, האסתטית, אך קצב החיים המהיר ושלל הגירויים והמסכים סביבנו מקשים עלינו להיות נוכחים בגוף ולחוות חיבור בין הגוף הגלוי לעולמנו הפנימי. אנחנו יכולים ללכת לחדר כושר או לשיעור יוגה על מנת "להתנתק" מהלחצים שבחיינו, להתמקד בחיזוק השרירים ובשיפור ההישגים ולסיים את האימון מזיעים ומרוצים מעצמנו. אך בחלוף שטף האנדרנלין ייתכן מאוד שנחזור שוב לאותו מקום ממנו רצינו להתנתק.

משמעות המילה יוגה היא איחוד או חיבור. תירגול יוגה במהותו העמוקה הוא חיבור למה שישנו כאן ועכשיו. גם אם יש בנו עייפות, אי שקט או כאב – אנו לומדים לזהות אותם, להקשיב להם ולעבוד איתם, מתוך כוונה לתת לגוף- ודרכו לנפש- את מה שנכון להם ברגע זה. עבורי, אחד התרגולים המשמעותיים ביותר היה ועודנו ללמוד להרפות. בעבר סבלתי מכאבי גב קשים שריתקו אותי למיטה. התגובות האוטומטיות שלי לכאב היו לחץ, חיפוש פתרונות מעשיים, הכחשה של חומרת המצב והאשמה עצמית. כל אלו רק החמירו את מצבי… לאחר כשבוע של מאבקים עם עצמי שוחחתי בטלפון עם המורה שלי ליוגה, ציפי נגב. היא הקשיבה ואז אמרה ברוך: "כן, יש לך פגיעות". אף שלא נתנה לי שום עצה או מילת עידוד, משהו במשפט שלה הרגיע אותי ועזר לי להסכים למה שקורה. הרפתי, נחתי, נשמתי, התמסרתי… עד שהכאב שכך. הגוף אותת לי מסר ומורתי היקרה לימדה אותי להקשיב לו בחמלה.  

אף כי יוגה נתפסת כשיטת התעמלות בה עושים עם הגוף צורות משונות ומורכבות – להבנתי הצורה ממש איננה העיקר. שום אסאנה (תנוחה) אינה קדושה ואינה מבטיחה אושר והארה למי שיצליח לבצע אותה בדייקנות. אבל היא כן מזמינה אותנו להתבונן במה שקורה לנו במפגש עם אתגר או עם מגבלה. האם אנו מתמלאים תחרותיות ודחף "לכבוש את התנוחה" או שאולי מתעורר בנו פחד, קנאה, ייאוש או ביקורת עצמית? השדה שלנו מכיל גם רגשות, מחשבות ותפיסות. עבודת השדה תהיה אם כך, לטפח בתוכנו תוך כדי תנועה איכויות של חמלה ורכות, סקרנות וקשב, אמונה והתמדה. וכשהגוף המונח על מזרן היוגה ידע לתת מקום לעצמו ולהכיל את הנפש והרוח השוכנים בתוכו, הוא יקום ויצא מהאימון אל העולם, מצוייד בידיעות העמוקות שנרשמו בו, ויפגוש את אתגרי החיים בנוכחות מלאה כשדה שופע. 

 

דצמבר 2019    

סגירת תפריט